האם מותר לעשות ברית מילה דחויה (שלא בזמנה) ביום חמישי או שישי

תינוק שלא מלו אותו ביום השמיני ללידתו, בגלל חולי או בגלל אונס[1] כל שהוא, והתאפשר למולו או שהבריא התינוק ביום חמישי או שישי – צריך למולו מיד באותו היום. ואין הבדל בזה בין אשכנזים לספרדים.

ואף שיש שהחמירו בזה שלא למולו בחמישי או שישי, כדי שלא יבואו לידי חילול שבת, והצריכו לדחות את המילה ליום ראשון – לא כדאי לנהוג כך (עיין לקמן בהרחבה).

ישנם מקרים שכולם מודים שאסור לדחות

גם לסברת הפוסקים שרוצים לדחות ליום ראשון, ישנם מקרים שבהם ברור שלא דוחים, והם:

ברית שדחו אותה מחמת ספק מתי זמן המילה: כגון שהתינוק נולד ביום רביעי בבין השמשות, שדינו למולו בשבוע הבא ביום חמישי, שאז לכולי עלמא אסור לדחות את המילה לאחר השבת, אלא מלין אותו ביום חמישי. ולא עוד אלא אפילו תינוק שנולד ביום שני בבין השמשות, ובשבוע שאחריו חלו ב' ימי ראש השנה בימי שלישי ורביעי, מותר למולו ביום חמישי שאחריו. שהוא זמנו[2].

ברית דחויה מחמת ניתוח קיסרי: תינוק שנולד ביום רביעי בניתוח קיסרי – וביום רביעי שבוע לאחר מכן (שהוא היום השמיני ללידתו) יש יום טוב – אין מלים אותו ביום טוב, אלא דוחים את מילתו ליום חמישי (ולא ליום ראשון).
והוא הדין אם התינוק נולד ביום שלישי, ושבוע לאחר מכן יש יום טוב ב' ימים, שלישי ורביעי (כגון ראש השנה, או בכל החגים בחו"ל שהם עושים שני ימים טובים של גלויות) – מלים את התינוק ביום חמישי לכל הדעות.

אם מדובר בימים שלפני יו"ט: אם התינוק הבריא תוך ג' ימים ליום טוב שחל בימי חול, יש למולו מיד כשהבריא, שלא גזרו שלא למול מילה שלא בזמנה סמוך לשבת אלא כדי שלא יבואו לחלל שבת, אבל ביום טוב שהוא קל יותר, לא גזרו בזה[3]. ויש להקל בזה גם בגר. ומכל מקום לסברתם דין יום הכפורים כדין שבת לענין זה.

פירוט התשובה הנ"ל מהמקורות

תחילה יש לומר שהדיון האם מותר למול מילה שלא בזמנה ביום חמישי או שישי – לא נמצא בגמרא כלל. שבגמרא מבואר רק שאין למול מילה שלא בזמנה בשבת או ביו"ט (שבת קלב:).

כל הדיון סביב שאלה זו התחיל ממה שכתב התשב"ץ (ח"א סי' כא) שאסור למול מילה שלא בזמנה ביום חמישי. ומכיון שזה הבסיס לדברי האוסרים אעתיק חלק מתשובתו, וז"ל:

האם מותר לצאת בשיירה לפני השבת כדי לעלות לא"י במדברות שא"א להשאר שם יחידי מפני הסכנה. אשר בלא ספק אם יצא ברשות ויקר מקרהו שם בשבת, מותר לו לצאת ממקום המסוכן ההוא מפני פקוח נפש. אבל לכתחלה לצאת עמהם על הספק הזה מהו ע"כ תורף השאלה.
וז"ל התשובה- גרסינן בפ"ק דשבת (יט.) אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת לדבר הרשו' אבל לדבר מצוה מפליגין. וחלקו אבות העולם בטעם זה האיסור שהרי"אף ז"ל וגם הרמב"ם ז"ל פירשו משום ביטול עונג שבת… ובתוספו' חכמי הצרפתים ז"ל נתנו טעם אחר משום גזרה שמא יעשה חבית של שייטין… ובין לפירוש הריא"ף ז"ל בין לפירוש התוספות קשה מה שנהגו להפליג בספינה אפי' לדבר הרשות פחות מג' ימים. ויש מפרשים אחרים שרצו להעמיד המנהג ולומר שלא אסרו להפליג אלא בספינה גוששת שאין במים עשרה טפחים ומשום גזרת תחומין נגעו בה אבל אם יש במים עשרה טפחי' מותר… אבל הרי"אף ז"ל דחה זה הפירוש… לפיכך נראין דברי הרז"ה ז"ל שפירש טעמו של דבר מפני ההפלגה בים הגדול וכן לצור על עיירות של גוים דאמרינן התם אין צרין פחות משלשה ימים הן הדברים שאי אפשר שלא יבואו לידי חלול השבת שהרי מקומות סכנה הם. הלכך תוך ג' ימים אסור להפליג ולצור, דג' ימים קודם השבת קמי שבתא מקרי, כדאיתא בגטין (עז.), ונראה כמתנה לדחות את השבת מפני שאין דבר שעומד בפני פקוח נפש. אבל יותר משלשה ימי' קודם לשבת לבתר שבתא מיקרי, ומותר. ומכאן אני אוסר למול את הגר בחמישי בשבת כדי שלא יבא יום ג' למילה בשבת ויצטרכו לחלל עליו שבת כדאיתא במס' שבת בפ' רבי עקיבא (פו.). וה"ה לתינוק שחלה ונתרפא בחמישי בשבת והיה אפשר למול חד בשבת שממתינין לו עד למחר כיון שלא יכלו להמולו בזמנו. ולפ"ז ה"ה להפריש במדברות ולכל מקום הסכנה שאדם עתיד לחלל את השבת… ויצא לנו מטעמו {של הרז"ה} היתר בפרישה כמ"ש. וכיון שמצינו היתר לפרוש במדברו כל שפורש ג"י קודם השבת לדבר הרשות ולדבר מצוה ואפילו בע"ש ופוסק לשבות ואינו שובת א"כ העולה לארץ ישראל אם נזדמנה לו שיירה ערב שבת יכול לפרוש עמהם בתנאי זה. עכ"ל.

והב"י בבדק הבית (יו"ד סי' רסח, והזכירו גם בסי' רסב) הביא את דבריו, אך לא כתב אם נקטינן כוותיה או לא, אלא הזכירו בסתם.  

ונתבאר מדברי התשב"ץ דכל דין זה לא למול ביום חמישי יוצא ממה שאמר הרז"ה שבכל דבר רשות שיביא בודאי לידי חילול שבת – אסור לעשותו ג' ימים קודם השבת, משום שנראה כמתנה לחלל את השבת. וכן פסק בשו"ע (או"ח סי' רמח סעיף ד').

ואם כן מדוע כתבתי למעלה הלכה למעשה שאין הדין בזמננו כדברי התשב"ץ לעניין מילה? אביא לכך מספר סיבות.

א) התשב"ץ כתב בשם הרז"ה מתי נקרא שנראה כמתנה לחלל את השבת, וז"ל: לפיכך נראין דברי הרז"ה ז"ל שפירש טעמו של דבר מפני ההפלגה בים הגדול וכן לצור על עיירות של גוים דאמרינן התם אין צרין פחות משלשה ימים הן הדברים שאי אפשר שלא יבואו לידי חלול השבת שהרי מקומות סכנה הם. עכ"ל. מוכח שרק כשיש וודאות שהאדם יצטרך לחלל את השבת בגלל המעשה – רק אז נראה כמתנה לחלל את השבת. אבל אם אין וודאות – מותר.

והמשיך התשב"ץ וכתב- ומכאן {היינו מטעמו של הרז"ה דהוי כמתנה לחלל את השבת} אני אוסר למול את הגר בחמישי בשבת כדי שלא יבא יום ג' למילה בשבת ויצטרכו לחלל עליו שבת כדאיתא במס' שבת בפ' רבי עקיבא (פו.). וה"ה לתינוק שחלה ונתרפא בחמישי בשבת. עכ"ל. ושם (מסכת שבת פ' רבי עקיבא פו.) כתוב בגמרא, וז"ל: מנין שמרחיצין את המילה ביום השלישי שחל להיות בשבת – שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כאבים. עכ"ל הגמרא. היינו שביום השלישי למילה של התינוק היו מחממים מים כדי לעשות לו אמבטיה חמה, והתירו לחמם את המים אפילו בשבת, וזאת משום שאם לא יעשו לו אמבטיה חמה יהיה התינוק בסכנה. ולא סתם הביא התשב"ץ דין זה כסיבה לאסור למול ביום חמישי מילה שלא בזמנה, אלא הביא סיבה זו משום שתמיד היו מחממים מים ביום השלישי למילה. כך שיוצא שאי אפשר שלא יבואו לידי חלול השבת. ומתאים מקרה זה לטעמו של הרז"ה.

אך בזמננו אין זו סכנה לתינוק אם לא רוחצים אותו במים חמים ביום השלישי, ולכן פסק השו"ע[4] (או"ח סימן שלא סעיף ט) שבזמן הזה לא מחממים מים בשבת כדי לרחוץ בהם את התינוק. ומכיון שלא רוחצים את התינוק – אין זה נראה כמתנה לחלל את השבת אם יעשו מילה שאינה בזמנה ביום חמישי, כיון שאין שום סיבה שנחלל בשבילו את השבת בחימום מים וכדו'. ועכשיו מובן למה השו"ע לא פסק את דברי התשב"ץ, כי סמך על מה שכתב בסי' שלא (סע' ט) שאין סכנה לא לרחוץ ביום השלישי.

ב) יש שרצו לומר שגם בזמננו שלא מרחיצים ביום השלישי יש לגזור לא למול ביום חמישי או שישי, כיון שיהיה כמתנה לחלל את השבת בגלל שאר איסורים שיבואו לעשות (עצירת דימום, טלפון וכדו'). ואכן אם המציאות הייתה כן – הצדק היה עמהם, משום שבאמת אין איסור מיוחד דוקא בחימום מים שנגזור עליו כנ"ל, אלא כל איסור שקרוב לוודאי שנצטרך לעשותו בשבת מחמת המילה הדחויה – הוי כמתנה לחלל את השבת, ואסור. אבל לעניין מילה – המציאות אינה כן, משום שאין שום איסור שקרוב לודאי שנצטרך לעשות בשבת בגלל ברית מילה. שהרי רוב מוחלט של המקרים (98% לערך) אין צורך בשום חילול שבת בימים שלאחר הברית! אם כן מאיפה נאמר שזה כמתנה לחלל את השבת?. ובדבר זה כל הפוסקים מסייעים לי (גם האוסרים למול בחמישי), שהרי אף אחד לא דיבר על שום איסור חוץ מחימום מים, אם כן מוכח שגם בזמנם לא היה שום חשש אחר שיבואו לחלל בגללו את השבת. וכמו שהתירו כשהיום השלישי יוצא ביו"ט, שאז מותר לחמם מים[5] מתוך שהותר לצורך, ולא חששו משום שאר איסורים.

ג) בנוסף, דבר ברור הוא במשנה בגמרא בתשב"ץ בשו"ע ובעוד פוסקים שאם המעשה הוא דבר מצוה, מותר לעשותו אפילו בערב שבת אפילו שרוב הסיכויים שיבוא לחלל את השבת. דכיון שיש אפשרות שלא יחלל (כמו שיבקש מהם לשבות עמו, בדין ההולך בשיירא [המבואר בשו"ע או"ח סי' רמח סע' ד]) והוי לדבר מצוה – התירו לו חז"ל. אם כן למה לא להחשיב את ברית המילה הדחויה כדבר מצווה? ועוד דהכא חמיר טפי, שהרי כל יום שהאב אינו מל את התינוק – האב מבטל מצות עשה (רמב"ם הל' מילה פ"א ה"ב) והוי איסור [6], ולדעת הראב"ד (בהשגות שם) אף עובר בכרת כל יום, וכ"פ הרמ"א (יו"ד שם). ובנוסף לזה גם התינוק עומד כל יום באיסור כרת[7].

אמנם לכאורה היה להקשות, שהרי התשב"ץ עצמו כתב שאסור למול מילה דחויה בחמישי אע"פ שהרב ידע שברית מילה היא מצוה. אלא, שעל פי מה שכתבנו מובן מדוע לא התיר גם במילה דחויה, וזאת משום שכל ההיתר לצאת בשיירא או להפליג בספינה לדבר מצוה ג' ימים קודם השבת – זה רק כשיש אפשרות שלא יחלל את השבת (וכמו שכתב המשנ"ב או"ח סי' רמח סקכ"ט, ובביאור הלכה שם ד"ה ופוסק). אבל אם בודאי יחלל את השבת – אסור. והתשב"ץ פסק לפי מנהג זמנם שבודאי יבוא לחלל את השבת על ידי חימום המים לתינוק ליום השלישי, ולכן ברור למה אסר[8]. אבל אם היה חי בזמננו, שהיה יודע שאין בזה משום סכנה, ולא רק שאין וודאות שיחללו עליו אלא יש כמעט וודאות שלא יחללו – בודאי שהיה מורה לא לדחות את ברית המילה חס וחלילה[9]. וכן כתב המגן אברהם (או"ח שלא סק"ט) וז"ל- ולי נראה דבזמן הזה שאין רוחצין אותו ליכא למיחש לזה דלא שכיח כלל שיחללו עליו שבת… לכן אין להתרשל בדבר מצוה[10]. עכ"ל.

ד) ואין לומר שכיון שהב"י כתב את דברי התשב"ץ בבדה"ב יש לחשוש לדבריו. משום שדרך הב"י להביא הרבה דעות, וכמובן גם את דעות החולקים. וכי יעלה על הדעת שנפסוק כדברי כולם? אלא כשהב"י רצה לפסוק כדברי אחד מהפוסקים הוא כתב 'והכי נקטינן' וכדו' כמבואר בכל חלקי הב"י. ואם לא כתב – אין דעתו לפסוק כן.

ה) בנוסף, גם התשב"ץ עצמו לא אסר לעשות ברית מילה אלא רק ביום חמישי, שאז היום השלישי יוצא בשבת[11]. אבל ביום שישי לא אסר. להיפך, התשב"ץ כתב לדחות מיום חמישי למחר, היינו יום שישי.

ו) וכמו שכתבתי להתיר, כן דעת הרבה אחרונים למעשה והם:
מג"א (או"ח סי' שלא סק"ט, וכן בסי' רמט סק"ה) ש"ך (ביו"ד סי' רסו סקי"ח) אליה רבה (או"ח סי' רמח סק"ה) משנ"ב (או"ח סי' שלא סקל"ג, ואף כתב שאין מחמיצין את המצוה) פתחי תשובה (יו"ד סימן רס"ו סקט"ו) בשם כמהר"א בן חיים והרב יעב"ץ, מהרש"א (בגליון ביו"ד סי' רסב, וכתב שהמשהה עושה אסור, ולדעת הראב"ד עובר בכל יום בכרת) נו"ב (מה"ת חיו"ד סי' קסו) חכם צבי (בתשו' הנוספות סי' יד) שאילת יעב"ץ (ח"ב סי' צה) ישועות יעקב (סי' רמח סק"ב) שולחן גבוה (יו"ד סימן רס"ב סק"יד) שערי רחמים (ח"ב חיו"ד סי' כד) דרך חיים (לר' יעקב מליסא סי' רלב) שואל ונשאל (סי' מו בהגהה של הרב שמעון כהן) שמש ומגן (ח"ג יו"ד סי' מה אות ו) מים חיים (משאש או"ח ח"א סי' קמ) נהגו העם (עובדיה, מערכת מילה אות ו) ציץ אליעזר (חלק יב סימן מג) ועולת יצחק (רצאבי ח"א סי' קכג).

ז) והאוסרים הם:
החיד"א (ברכ"י יו"ד סי' רסב סק"ב, ובמראית העין בליקוטים שבסוף הספר עט. סי' ח אות ב) רבינו חיים בן עטר (ראשון לציון דף קיא:) רוח חיים (פלאגי יו"ד סי' רסב סק"ב) ט"ז[12] (יו"ד סי' רסב סק"ג) כף החיים (סי' שלא אות לא) נהר מצרים (הלכות מילה אות י) כנסת הגדולה (או"ח סי' שלא) עדות ביעקב (סי' ט) תפארת למשה (סי' רסו) בית לחם יהודה (יו"ד סי' רסב סק"ב) זכרון יוסף (חיו"ד סי' כד) בית יהודה (עייאש ח"א דק"ט ע"ג) ישכיל עבדי (חלק ז' חיו"ד סי' כז) יביע אומר (ח"ה יו"ד סי' כג).
ואף הרב עובדיה (יבי"א שם) שאסר, כתב דבמקום שיש מנהג ברור להיפך – מלין גם בחמישי ושישי.

(לכל הלכות מילה לחץ כאן)

---

[1] והוא הדין אם עברו ולא מלו אותו סתם בפשיעה.

[2] כן כתב בשו"ת יד הלוי ווירצבורג (סימן קמ), משום דאיכא ספק ספיקא, שמא מילה בזמנה היא, ושמא הלכה כהחולקים על הרשב"ץ, ושמא לא יצטרכו לחלל שבת, ע"ש. וכן פסק בשו"ת יביע אומר חלק ה' (חלק יורה דעה סוף סימן כג). ועיין עוד בשו"ת ציץ אליעזר חלק יב (סימן מג), וחלק יג (סימן נב). ע"ש.

[3] כ"כ כתב ביביע אומר (ח"ה יו"ד סי' כג אות ז) מהא דגר שנתגייר בערב פסח (פסחים צב.), שהרי סתמא דמילתא נעשה ע"י ב"ד, אלמא דלא חיישינן לשמא יצטרך לחלל יום טוב, דביו"ט לא גזרו. וכ"כ הקרבן נתנאל (ס"פ ר"א דמילה) יד אהרן (סי' שלא) שו"ת זכרון יוסף (חיו"ד סי' כד) החיד"א במראית העין בליקוטים (סי' ח אות ב) ערך השלחן בקונט' ספר הזכרון (מע' מ אות ב) מעשה אברהם (חיו"ד סי' מח) רב פעלים (ח"ד חיו"ד סי' כח) נהר מצרים (דק"ג ע"א) ועוד.

[4] וז"ל- בזמן חכמי הגמ' אם לא היו רוחצים את הולד לפני המילה ולאחר המילה וביום שלישי למילה במים חמין היה מסוכן, לפיכך נזקקו לכתוב משפטו כשחל להיות בשבת. והאידנא לא נהגו ברחיצה כלל, ודינו לרחוץ בשבת, אם רצו, כדין רחיצת כל אדם.

[5] דקי"ל כב"ה שמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך (ביצה יב:), וכן פסק הרמב"ם (פ"א מהל' יו"ט ה"ד). וכן פסק בשו"ע (סי' תצה). ורחיצה היא כצורך אוכל נפש (ביצה כא:) אליבא דב"ה. וכ"פ הרמב"ם (שם הט"ז), ומה שאסר שם רחיצת כל הגוף, היינו טעמא משום גזירת מרחץ, אבל בתינוק לא שייך ביה גזירת מרחץ.

[6] רמב"ם (בפהמ"ש) תוס' (מ"ק ח: בסוף העמוד) מג"א (סי' רמט סק"ה) ושו"ת דבר אברהם (ח"ב ס"ס א).

[7] ראב"ד (בהשגות שם) טור (סי' רסא) ורמ"א (יו"ד סי' רסא סע' א).

[8] ואחרי כותבי ראיתי שכן פירשו האליה רבה (או"ח סי' רמח סק"ה) והשלחן גבוה (יו"ד סי' רסב ס"ק יד) את דברי התשב"ץ, ונתתי שמחה בליבי.

[9] ולא רק זה, אלא אפשר לומר שכיון שבמילה דחויה לא שייך לפסוק כמו בשיירא – אז שרי גם לדעת רוב הפוסקים והשו"ע שהצריכו לפסוק עם חברי השיירא שישבתו. ועוד דנראה לסמוך בזה על הטור דלעיל שפסק כרשב"ג שאינו צריך לפסוק. וכן פסק ריב"ש סימן ק"א, וכ"כ התשב"ץ (שם) שהיה ראוי לפסוק. ועוד סיבה יש, והיא דמילה היא מצוה עוברת כיון דכל יום שעובר עובר האב בעשה (יבי"א ח"ה יו"ד סי' כג ע"פ הרמב"ם בפה"מ). ועוד שהתינוק עומד בכרת.

[10] וכ"כ הרב רצאבי (עולת יצחק ח"א סי' קכג) לתמוה על המורים שלא למול ביום חמישי מחשש לחילול שבת, מאחר שבימינו ישנה בקיאות גדולה ומעולם לא שמענו שהיה צורך לחלל שבת בשביל תינוק שנימול, גם הרב ברכי יוסף יודה דהאידנא חייבים למול ביום חמישי ושישי.

[11] ישנה מחלוקת האם דוקא ביום השלישי התירו חז"ל בימיהם לחמם מים חמים לתינוק, או שגם ביום הראשון והשני. ומוכח מדברי התשב"ץ דסבר שדוקא ביום השלישי התירו. וכן היא דעת הרמב"ם (הלכות מילה פ"ב ה"ח, וכ"כ בפ"ב מהל' שבת הי"ד, ובפיהמ"ש שבת פ"ט מ"ב) והרי"ף (כ"כ בשמן הר"ן ז"ל בפרק ר"א דמילה, הביאו הב"י בסי' שלא). וכן נראה דעת הרא"ש (בפרק ר"א שם). וכך היא דעת הטור (סי' שלא, להב' הפרישה). וכ"כ השו"ע (סי' שלא סע' ט). אמנם הרמ"ך (הל' מילה שם) הרשב"א (שם ד"ה הלכה כר"א) הרמב"ן (שם ד"ה הלכה כר"א) ותרוה"ד (סי' נו) כתבו דלאו דוקא ביום השלישי, אלא כל שכן ראשון ושני, ולרבותא נקט היום השלישי. וכ"פ הט"ז (יו"ד סי' רסב סק"ג) לעניין מילה שלא בזמנה, שלא לעשותה לא ביום חמישי וגם לא ביום שישי. וחלקו עליו רבים.

[12] אך כתב שטעם הב"י הוא משום צער, וזה צלע"ג מהיכן הכריח כן, ואולי כדי לאסור גם לזמננו שאין מרחיצין ביום השלישי.