תפיסת הערלה

א. דבר ראשון שעושה המוהל בברית הוא תפיסת עור הערלה (העור שחופה על העטרה). יש מוהלים שלפני התפישה משתמשים במוט הפרדה (המוט מפריד בין עור הפריעה לעטרה, וכך יותר קל לתפוס ולהרים את עור הערלה), אך מי שלמד את מיומנות התפיסה – יודע לתפוס את העור בלי להשתמש במוט הפרדה.

ב. צריך לתפוס את כל העור שחופה את העטרה, ולא לתפוס רק חלק ממנו ואת השאר לדחוק למטה, וזאת כדי שלא ישאר על התינוק חלק מעור הערלה. ויותר מזה, צריך לקחת אף סנטימטר או שניים יותר מעור הערלה, כדי שיהיה לפריעה מקום גלוי לשבת עליו ולהתאחות (עור הפריעה מתאחה בדרך כלל לקצה עור הערלה, במידה וישנו). ואף אם לקח יותר משני סנטימטר – זה בסדר, נוצרת שם רקמת עור חדשה, ויש מוהלים שאף עושים כן לכתחילה.

הכנסת מגן

ג. אחרי תפיסת עור הערלה המוהל מכניס מגן לתוך העור. המגן עוזר מכמה בחינות. [א] שלא לחתוך חלילה חלק מהעטרה. [ב] שהחיתוך יהיה מדוייק ואחיד, ובכך כמעט ואין צורך לתיקונים שמכאיבים לתינוק. [ג] שהחיתוך יהיה יותר מהיר. [ד] שומר על אצבעות המוהל. [ה] למנוע תזוזה במצב שמי מהסובבים דוחף בטעות את ידו של המוהל.

ד. המגן צריך להיות לא צר מדי (פחות מ-0.6 מ"מ) ולא רחב מדי (יותר מ-1 מ"מ). שאם הוא צר מדי, הרי הוא מכאיב מאוד לתינוק בחינם, ועוד שהוא יכול לצמות את כלי הדם שבעור (וכך אפשר שלא יצא דם לאחר החיתוך, ואז יצטרכו להטיף דם ברית. וכן בעור שנצמת יש יותר סכנה לזיהום). ולכן אסור בתכלית להשתמש במגן קלאמפ/בורנשטיין או מגן גומקו שהם צומתים בוודאי את כלי הדם שבעור. וכן שלא יהיה רחב מדי שאז חלילה יכולה להכנס העטרה למגן, ולהחתך, ואף ויבוא חלילה לידי 'כרות שופכה'.

חיתוך הערלה

ה. אחרי שהערלה בתוך המגן, המוהל ממשיך לתפוס בחזקה את העור שלא יברח, ועם היד השניה חותך את העור. כדאי שהחיתוך יעשה בהולכה אחת, ולא בהולכה והבאה, כדי למעט מצער התינוק. וכן צריך לודא שהסכין חד וגם לא פגום[1], שהפגימות קורעות את העור ומכאיבות יותר.

ו. לכתחילה נוהגים למול בסכין שיש בו שתי פיפיות, דהיינו שהחוד של הסכין הוא בשני הצדדים. אמנם גם בסכין שהיא לא עם שתי פיפיות ניתן למול לכתחילה. וכן ניתן למול במספריים (ובמקרים מורכבים, כמו היפוספדיאס מלים עם מספרים לכתחילה). וכל זה הוא למצוה מן המובחר, אך מעיקר הדין ניתן למול גם בשאר דברים חדים כמו אבן צור או זכוכית, ובלבד שלא ימול בקרומית של קנה, לפי שקסמים ניתזים ממנה ויבוא לידי כרות שופכה[2].

פריעה

ז. לאחר החיתוך יתגלה עור הפריעה, שנקרא כך משום שפורעים אותו בציפורן. עור זה הוא המשך ישיר לעור הערלה אך מרקמו עדין יותר ובשל כך ניתן לקורעו עם הציפורניים.

ח. את עור הפריעה תופס המוהל בשתי ציפורני אגודליו, ומושך את העור לשתי כיוונים שונים ובכך נקרע העור. יש לקרוע את העור עד העטרה, ולא לקרוע רק את החלק העליון.

ט. לאחר שקרע את העור, מפשיל המוהל (מעט בחזקה, כי הוא דבוק לעטרה) את העור ומשכיבו על גבי האבר. וצריך לוודא מכל הצדדים שלא נשאר חלק מעור הפריעה דבוק לעטרה. וכן צריך לוודא שנזר העטרה התגלה כולו, כולל החריץ שבתחתית נזר העטרה.

מציצה

י. לאחר הפריעה מוצץ המוהל את המילה עד שיצא הדם מהמקומות הרחוקים. למציצה זו יש הרבה תועלות רפואיות. ולחשיבות הדבר עדים עלינו דברי חז"ל שכל מוהל שאינו מוצץ מעבירין אותו.

יא. המציצה צריכה להיות בפה דוקא[3], והרבה טעמים לדבר, אבל במילת מבוגר אין לעשות מציצה[4]. ונוהגים לשים מעט יין בפה לפני המציצה, ולעשות את המציצה כשהיין בפה. לאחר מכן יורקים הכל בכלי או בטישו.

חבישה

יב. לאחר המציצה מניח המוהל תחבושת על האבר, על מנת לעצור את הדם ולהרגיע את המקום. כדאי לפזר על התחבושת אבקה וכדו', גם כדי לעצור טוב יותר את הדם, גם כי יש אבקות שמרגיעות את הפצע וכו', וגם כדי שבהורדת התחבושת לא יפתח הפצע שוב, ובכך לא יגרם לתינוק סתם צער.

יג. רוב המוהלים מניחים תחבושת ראשונה לאחר המציצה, ואחרי מספר דקות, כשכבר נעצר הדם והתינוק נרגע, מחליפים לתחבושת אחרת כדי לוודא שהכל נעשה כמו שצריך. וכך ראוי לנהוג. ויש שנוהגים בשבת לעשות רק תחבושת אחת כדי לא להוציא דם בשבת לחינם.

(לכל הלכות מילה לחץ כאן)

[1] היעב"ץ במגדל עוז (נחל תשיעי ראש א' יאור ה' ס"א). וכ"כ בשלחן גבוה (אות כא).

[2] שלחן ערוך (סימן רסד סעיף ב').

[3] שדי חמד (קונטרס המציצה) נשמת אברהם (ח"ב עמוד קפב). ברית אברהם הכהן (עמוד ר'). אמנם במקום שיש חשש סכנה אפשר למצוץ ע"י שפופרת, כ"כ ברית אברהם הכהן (שם) בשם הגר"מ פיינשטיין. וכ"כ בשו"ת הר צבי יו"ד (סי' רסד).

[4] אות ברית (בשם שו"ת ומצור דבש חלק יורה דעה סימן יח) ושו"ת שבט הלוי (ח"ח סימן ריד אות ד'), ודלא כמו שכתב בספר ברית אברהם הכהן (עמוד קצח).