מחילת עוונות למשתתפים בברית מילה

ר’ צבי אלימלך[1] שפירא מדינוב כתב בספרו אגרא דפרקא (אות קמו) כך:

נאמר לי משם קדוש ישראל ה”ה הרב הקדוש מה”ר שלמה מקארלין זצללה”ה הי”ד, שאמר בשם המדרש, בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לאליהו שיצטרך להיות בכל ברית מילה שבישראל, אמר אליהו, אתה ידעת שאני מקנא לשמך ית’, הנה אם יהיה הבעל ברית בעל עבירה לא אוכל לסבול להיות שם, והבטיחו השי”ת שיכפר להבעל ברית ואז יהיה ריקן מעבירות, והשיב עוד אפשר יהיה המוהל בעל עבירה, הבטיחו השי”ת שיכפר גם לו, השיב עוד אפשר יהיו הקהל העומדים שם בעלי עבירות ולא אוכל לסבול, הבטיחו השי”ת שיכפר לכל הקהל, כן שמעתי שיצאו הדברים מפי הקדוש הנ”ל, ונ”ל שזה שמרומז בפינחס הוא אליהו, תחת אשר קנא לאלקיו ויכפר על בני ישראל [במדבר כה יג], כי הואיל ומדתו קנאה והוצרך להיות אצל כל ברית ולא יוכל לסבול, עי”ז גורם הכפרה לישראל כי הוצרך השי”ת להבטיחו כנ”ל. עד כאן לשון קודשו.

אך יש לעיין בדבר, משום שלא נמצא מדרש זה שדיבר עליו ר’ שלמה מקרלין. אמנם יש להביא מספר מדרשים שמהם אפשר ללמוד כך. ונלך מהכלל אל הפרט.

אליהו הנביא מגיע לכל ברית מילה

כתוב בספר מלכים (יט, יד) שאליהו הנביא אמר לה’ כך: וַיֹּאמֶר֩ קַנֹּ֨א קִנֵּ֜אתִי לַיקֹוָ֣ק׀ אֱלֹהֵ֣י צְבָא֗וֹת כִּֽי־עָזְב֤וּ בְרִֽיתְךָ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל…

ונאמר על זה בפרקי דברי אליעזר (פרק כט) כך: וְכָךְ הָיוּ יִשְׂרָאֵל נְהוּגִין לָמוּל, עַד שֶׁנֶּחְלְקוּ לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת, וּמַלְכוּת אֶפְרַיִם מָנְעוּ מֵהֶם אֶת הַמִּילָה.
וְעָמַד אֵלִיָּהוּ זָכוּר לְטוֹב וְקִנֵּא קִנְאָה גְדוֹלָה, וְנִשְׁבַּע עַל הַשָּׁמַיִם שֶׁלֹּא לְהוֹרִיד טַל וּמָטָר עַל הָאָרֶץ.
וְשָׁמְעָה אִיזֶבֶל וּבִקְשָׁה לַהֲרֹג אוֹתוֹ.
עָמַד אֵלִיָּהוּ וְהָיָה מִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, טוֹב אַתָּה מֵאֲבוֹתֶיךָ? עֵשָׂו בִּקֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב לְהָרְגוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר [שם כז, מא] יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי. וּבָרַח מִלְּפָנָיו וְנִמְלַט, שֶׁנֶּאֱמַר [הושע יב, יג] וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם. פַּרְעֹה בִקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת משֶׁה, וּבָרַח מִלְּפָנָיו וְנִמְלַט, שֶׁנֶּאֱמַר [שמות ב, טו] וַיִּבְרַח משֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה. שָׁאוּל בִּקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת דָּוִד, וּבָרַח מִלְּפָנָיו וְנִמְלַט, שֶׁנֶּאֱמַר [ש”א יט, י] וְדָוִד בָּרַח וַיִּמָּלֵט. לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא בוֹרֵחַ נִמְלָט.
עָמַד אֵלִיָּהוּ וּבָרַח מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְנִמְלַט, שֶׁנֶּאֱמַר [מ”א יט, ח] וַיָּקָם וַיֹּאכַל וַיִּשְׁתֶּה.
נִגְלָה עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לוֹ מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ [שם ט].
אָמַר לוֹ קַנֹּא קִנֵּאתִי [שם י].
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְעוֹלָם אַתָּה מְקַנֵּא, קִנֵּאתָ בַּשִּׁטִּים עַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר [במדבר כה, יא] פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר וְגוֹ’. וְכָאן אַתָּה מְקַנֵּא. חַיֶּיךָ, שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין בְּרִית מִילָה עַד שֶׁאַתָּה רוֹאֶה בְּעֵינֶיךָ.
מִכָּאן הִתְקִינוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיוּ עוֹשִׂין מוֹשַׁב כָּבוֹד לְמַלְאַךְ הַבְּרִית, שֶׁנֶּאֱמַר [מלאכי ג, א] וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה בָא וְגוֹ’. אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יָחִישׁ וְיָבִיא בְחַיֵּינוּ מָשִׁיחַ לְנַחֲמֵנוּ, וִיחַדֵּשׁ לְבָבֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר, וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְגוֹ’ [שם כד]

פנחס קיבל ברית שלום – היינו לכפר – ופנחס הוא אליהו

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף פב עמוד ב: אמר רבי יוחנן: ששה נסים נעשו לו לפנחס: אחד – שהיה לו לזמרי לפרוש ולא פירש, ואחד – שהיה לו לדבר ולא דבר, ואחד – שכוון בזכרותו של איש ובנקבותה של אשה, ואחד – שלא נשמטו מן הרומח, ואחד – שבא מלאך והגביה את המשקוף, ואחד – שבא מלאך והשחית בעם. בא וחבטן לפני המקום, אמר לפניו: רבונו של עולם, על אלו יפלו עשרים וארבעה אלף מישראל? שנאמר ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף, והיינו דכתיב ויעמד פינחס ויפלל, אמר רבי אלעזר: ויתפלל לא נאמר, אלא ויפלל – מלמד כביכול שעשה פלילות עם קונו. בקשו מלאכי השרת לדחפו, אמר להן: הניחו לו, קנאי בן קנאי הוא, משיב חימה בן משיב חימה הוא. התחילו שבטים מבזין אותו: ראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה, והרג נשיא שבט מישראל! בא הכתוב ויחסו: פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הקדם לו שלום, שנאמר לכן אמר הנני נותן לו את בריתי שלום. וראויה כפרה זו שתהא מכפרת והולכת לעולם.

ספרי במדבר פרשת בלק פיסקא קלא: תחת אשר קנא לאלהיו, תחת אשר הערה למות נפשו (ישעיה נג יב): ויכפר על בני ישראל, לכפר לא נאמר כאן אלא ויכפר על בני ישראל שעד עכשיו לא זז אלא עומד ומכפר עד שיחיו המתים (סליק פיסקא).

מדברי חז”ל הנ”ל למדנו שהקב”ה נתן לפנחס הוא אליהו כח לכפר על עוונותיהם של ישראל. אבל עדיין איננו יודעים מתי הוא מכפר?

בזכות ברית המילה – ישראל ניצלים מדינה של גיהנם

תנא דבי אליהו אליהו זוטא (איש שלום) פרשה כה: כיון שנולד אברהם ועסק במילה נשבע לו הקדוש ברוך הוא שבזכות מילה מציל את ישראל מדינה של גיהנם, שנאמר גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור (זכריה ט’ י”א) אין בור אלא גיהנם, שנאמר יורדי אל אבני בור (ישעיה י”ד י”ט), לכך נאמר והיה כעץ שתול על פלגי מים.

ממדרש זה למדנו שיש הצלה מדינה של גיהנם בעולם הבא, אבל מה עם כפרה בעולם הזה?

בזכות ברית מילה – יש כפרה לעם ישראל

תנא דבי אליהו אליהו זוטא (איש שלום) פרשה כג: אמרו לו תלמידיו לרבי אליעזר, רבינו אמור לנו היאך נעשה תשובה ונחיה, מיד פתח ואמר, יענך ה’ ביום צרה (תהלים כ’ ב’), זו היא שנאמר ברוה”ק על ידי שלמה בן דוד מלך ישראל, דודי שלח ידו מן החור ומעי המו עליו (שה”ש ה’ ד’), כנגד מי אמר שלמה המקרא הזה, לא אמרו אלא כנגד כנסת ישראל, אמר’ לפניו, רבש”ע אלמלא רחמיך וחסדיך הרבים שאתה מרחם עלי וידיך פרושות תחת כנפי החיות ומקבל אותי בתשובה שלימה אין לי כח לעמוד לפני מדת הדין, שמדת הדין מתגברת ועומדת לפני הקדוש ברוך הוא ואומרת לפניו, רבש”ע כתיב בתורה האל הגדול הגבור והנורא (דברים י’ י”ז) הגדול, שגדולתך על כל מעשה בראשית, הגבור, שאתה מתגבר להפרע מעוברי רצונך, והנורא, שהכל יריאין מדינך שהוא אמת, ואם אתה נושא להם פנים לישראל לא יהיה חילול השם בדבר הזה, אמר לה אל תהרהרי אחר כנסת ישראל, שכל מעשה בראשית לא נבראו אלא בזכותם, שנאמר אם לא בריתי וגו’ (ירמיה ל”ג כ”ה), ואין ברית אלא מילה שישראל עוסקין בתורה ובה שנאמר והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם (בראשית י”ז י”ז).

ממדרש זה למדנו שיש כפרה כבר בעולם הזה למי שעושה תשובה (הרהור תשובה), ועושה ברית מילה, ועוסק בתורה (אפילו ק”ש שחרית וערבית). אבל מה עם שאר המשתתפים בברית מילה?

בזכות ברית המילה – הקב”ה אוהב אותנו ומכפר לנו עוונותינו

תנא דבי אליהו אליהו רבה (איש שלום) פרשה כו: שנו חכמים במשנה, המחלל את הקדשים כו’ והמפר בריתו של אברהם אבינו ע”ה והמגלה פנים בתורה אין לו חלק לעולם הבא (אבות פ”ג מי”א). אני (היינו אליהו הנביא) כפרתן של ישראל בכל מקומות מושבותיהן, שאין מלין ואין קורין ואין שונים ואין נכנסין לברית – אלא באהבת אביהם שבשמים…

פירוש, שמכח זה שאליהו מכפר על ישראל לפני הברית או לפני הלימוד תורה – הקב”ה אוהב את עם ישראל., משום שהם נקיים.

וזה לא נאמר רק לנימול, וכי מה הוא חטא? אלא זה נאמר לאבי הבן למוהל ולסנדק (וזה מה שכתוב ‘שאין מלין’) ולכל המשתתפים (וזה מה שכתוב ‘ואין נכנסין לברית’), שהרי כולם מכניסים אותו בברית, שהרי בעצם שהותם שם מתקיים ברית ברוב עם הדרת מלך. נמצא שיש להם חלק בברית. אם כן הם בכלל ‘נכניסין לברית’. אם כן הם בכלל כפרת העוונות.

האם עצם העמידה במקום המילה מכפרת על העוונות, או שצריך גם להרהר בתשובה

בסעודת ברית מילה לנינו של הגאון ר’ זלמן נחמיה גולדברג זצ”ל, אמר הרב שבזכרונו כי בסעודת הברית לבנו של הג”ר יצחק ירוחם בורודיאנסקי דרש חותנו מרן הגרש”ז אויערבאך זצ”ל, כי ודאי אין הפירוש בדברי המדרש הנ”ל שעונות כל המשתתפים בברית יתכפרו בלא תשובה, כי הרי אין לנו זמן כפרה גדול מיום הכיפורים, ואף הוא אינו מכפר אלא עם התשובה, והדברים ק”ו בנידון דידן, אלא הכוונה היא להסרת הזוהמא השורה על החטא, ובדומה לזה איתא בתנא דבי אליהו דאליהו יכול לסבול כל מיני סרחון חוץ מסרחון של חוטאים ופושעים, וע”ז השיב לו הקב”ה שבשעת הברית כשאליהו יהיה עמהם יעביר מהם הקב”ה את הסרחון כאילו לא חטאו כלל.

אך מרן המשגיח בעל אור יחזקאל זי”ע שנכח בברית לא קיבל את הדברים, ונתווכח עמו שהביאור בדברי חז”ל הוא כפשוטו.

ובשו”ת אבן ישראל (ח”ז סי’ לו אות ט) העיר על תמיהת הגרש”ז הנ”ל היאך מכפר בלא תשובה, מדברי חז”ל המובאים בדברי רש”י עה”ת (בראשית לו, ג) ששלשה מוחלין להם עונותיהם, גר שנתגייר והעולה לגדולה והנושא אשה, ונלמד ממחלת שמחלו לעשו את עונותיו, ושם ודאי היה בזה בלא תשובה, כמפורש בחז”ל במגילה (יא.) עה”פ הוא עשו, הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו.

אולם, הנה כדברי רש”י הנ”ל בנושא אשה מפורש ביבמות (סג:) דהנושא אשה עונותיו מתפקקין. ופירש”י נסתמים. ומובא בשם הגרש”ז שאמר דמדויק שרק נסתמים ולא נמחלים, ועל דרך האמור לעיל. וכן מפורש בדברי רבי יאשיה פינטו בפי’ לעין יעקב שם ובספרו כסף נבחר פר’ חיי שרה.

וגם בתוספות חיים (לחיי אדם) הביא מספרי המוסר גבי חתן שמחילתו ודאי מצריכה תשובה קודם לכך, ולא חשיב טפי מיוה”כ. וכ”ה בשלחן העזר (ו’ ס”ג סק”ז) ובעיון תפילה להגה”ק מבוטשאטש.

אם כן, בואו נקבל על עצמנו לחזור בתשובה, כל אחד במה שהוא צריך, נקבל קבלות טובות, נתמלא מחשבות טובות על עצמנו וגם אחד על השני – ונזכה לכפרה ללא ספק.


[1] ר’ צבי אלימלך שפירא מדינוב נולד בשנת תקמ”ה (1785). היה מתלמידיהם הקרובים של ר’ יעקב יצחק הורוביץ ה’חוזה’ מלובלין ושל אחרים מגדולי החסידות. רבו גילה לו שהוא משבט יששכר, ולכן קרא לספרו הגדול ‘בני יששכר’. שימש כרב בכמה עיירות בפולין, ולבסוף במונקטש ובדינוב, שעל שמה נקרא. החל לשמש כאדמו”ר בשנת תקע”ה (1815). הרבה מכתביו אבדו.


עוד דברי תורה:

לדף של כל דברי התורה – לחץ כאן

דברי תורה ארוכים

דברי תורה קצרים

נושאים במעשה המילה, רפואה, הלכה, וכו’.