חשיבות נתינת שם טוב לילד

אדם הראשון קרא שמות לכל בעלי החיים

בחומש בראשית (ב, יט) כתוב שה' הביא את כל בעלי החיים אל האדם הראשון כדי שיקרא להם בשמות, וכך נכתב:

וַיִּצֶר ה' אֱ-לֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ:

קריאת שם נכון – מצביע על חכמה

כתוב במדרש תהלים (שוחר טוב, מזמור ח) כך:

ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו (בראשית ב יט), וכי אין הכל צפוי לפני הקדוש ברוך הוא שכתוב לראות, מה לראות, אלא להראות למלאכי השרת חכמתו של אדם, ומה שמו שהתקין הקדוש ברוך הוא שיקרא שם לכל דבר, אמר לו הקדוש ברוך הוא ואתה מה שמך, אמר לו לי נאה להקראות אדם, שנבראתי מן האדמה, אמר לו אני מה שמי, אמר לו אתה נאה להקרא אדני, שאתה אדון לכל, לכך נאמר אני ה' הוא שמי (ישעיה מב ח), הוא שמי שקרא לי אדם הראשון, מיד אמר להם הקדוש ברוך הוא ראו מה חכמתו, ואתם אומרים מה אנוש כי תזכרנו.

שמו של האדם מלמד על נטיותיו

מהגמרא במסכת יומא (פג:) אנו רואים כי שמו של האדם מלמד על נטיותיו הנפשיות, וז"ל הגמרא:

רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי הוו קא אזלי באורחא, רבי מאיר הוה דייק בשמא, רבי יהודה ורבי יוסי לא הוו דייקו בשמא. כי מטו לההוא דוכתא בעו אושפיזא, יהבו להו. אמרו לו: מה שמך? אמר להו: כידור. אמר: שמע מינה אדם רשע הוא, שנאמר כי דור תהפכת המה. רבי יהודה ורבי יוסי אשלימו ליה כיסייהו, רבי מאיר לא אשלים ליה כיסיה… למחר אמרו לו: הב לן כיסן! אמר להו: לא היו דברים מעולם. אמר להו רבי מאיר: אמאי לא דייקיתו בשמא? אמרו ליה: אמאי לא אמרת לן מר? אמר להו: אימר דאמרי אנא חששא, אחזוקי מי אמרי? משכוהו ועיילוהו לחנותא, חזו טלפחי אשפמיה, אזלו ויהבו סימנא לדביתהו, ושקלוהו לכיסייהו ואייתו. אזל איהו וקטליה לאיתתיה. היינו דתניא: מים ראשונים האכילו בשר חזיר, מים אחרונים הרגו את הנפש. ולבסוף הוו דייקי בשמא, כי מטו לההוא ביתא דשמיה בלה – לא עיילו לגביה. אמרי: שמע מינה רשע הוא, דכתיב ואמר לבלה נאפים.

פירוש וביאור: רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי היו הולכים בדרך. רבי מאיר היה מדייק בשמו של בעל הבית שבאו להתאכסן אצלו, אם נאה הוא או מכוער. רבי יהודה ורבי יוסי לא היו מדייקים בשמות. כשבאו למקום אחד, חיפשו אכסניה, ונתנו להם מקום להתאכסן בו. אמרו לו לבעל הבית: מה שמך? אמר להם: כידור. אמר רבי מאיר: שמע מינה משמו כי אדם רשע הוא. לפי שנאמר [דברים לב] "כי דור תהפכת המה". ואותו יום ערב שבת היה. רבי יהודה ורבי יוסי הפקידו אצלו את כיסי המעות שלהם. ואילו רבי מאיר לא הפקיד אצלו את כיס המעות שלו… למחר אמרו לו לבעל הבית: תביא לנו את הכיס שהפקדנו אצלך. אמר להם: לא היו דברים מעולם. אמר להם רבי מאיר: למה לא דייקתם כמוני בשם שלו? אמרו ליה: למה לא אמרת לנו שיש לנו לדייק בשמו ולחשוש ממנו? אמר להם: מה שאמרתי הוא שיש לחשוש לשם. אבל להחזיקו כרשע ולהזהירכם אודותיו – מי אמרתי? משכוהו לבעל הבית בדבריהם, והביאוהו לחנות של יין כדי לשכרו ולהוציא ממנו איה כספם. ראו עדשים על שפמו. הלכו אל ביתו ובקשו מאשתו את כיסיהם בשמו, ונתנו לה סימן שהוא אכן שלחם לבקש את הכיסים, שסיפר להם שהיא בישלה לו עדשים. ונטלו לכיסים שלהם, שנתנה להם אשתו, והלכו להם. הלך בעל הבית ונוכח שנטלו את כיסיהם ונתגלתה גניבתו, והרג את אשתו על שנתנה אותם. היינו דתניא: מים ראשונים שלא נטל אדם מישראל לפני האוכל – האכילו אותו בשר חזיר, שחשב בעל האכסניה, כיון שלא נטל ידיו לפני האוכל שהוא נכרי והאכילו בשר חזיר.
ואילו מים אחרונים, שלא נטל זה ידיו לפני ברכת המזון – הרגו את הנפש. כי דרך הנוטלים ידיהם לפני ברכת המזון לקנח את שפמם בידיהם הלחות, ואילו היה נוטל זה ידיו היה גם מקנח שפמו מהעדשים, ולא היה להם סימן לאשתו, והיא לא היתה נהרגת. ולבסוף – היו מדייקים גם רבי יהודה ובי יוסי בשמות. שכאשר באו לבית ששמו של בעליו היה "בלה" – לא נכנסו לשם. אמרו: שמע מינה, רשע הוא. משום דכתיב [יחזקאל כג] "ואמר לבלה נאפים"

וכן רואים בגמרא בברכות (ז:) שהשם גורם למעשיו של האדם, וז"ל הגמרא:

ראובן – אמר רבי אלעזר: אמרה לאה: ראו מה בין בני לבן חמי; דאילו בן חמי, אף על גב דמדעתיה זבניה לבכירותיה, דכתיב וימכר את בכרתו ליעקב, חזו מה כתיב ביה: וישטם עשו את יעקב, וכתיב: ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים וגו'. ואילו בני, אף על גב דעל כרחיה שקליה יוסף לבכירותיה מניה, דכתיב: ובחללו יצועי אביו נתנה בכרתו לבני יוסף, אפילו הכי לא אקנא ביה, דכתיב: וישמע ראובן ויצלהו מידם.
רות – מאי רות? אמר רבי יוחנן: שזכתה ויצא ממנה דוד שריוהו להקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות.
מנא לן דשמא גרים? אמר רבי אליעזר דאמר קרא: לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ, אל תקרי שמות אלא שמות.

וכן מובא במדרש תנחומא (פרשת האזינו אות ז):

זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור [לב, ז]: לעולם יבדוק אדם בשמות לקרוא לבנו הראוי להיות צדיק כי לפעמים השם גורם טוב או גורם רע, כמו שמצינו במרגלים שמוע בן זכור על שלא שמע בדברי המקום וכאלו שאל בזכורו. וכן הוא אומר (שמואל א טו) כי חטאת קסם מרי. שפט בן חורי – על שלא שפט את יצרו ונעשה חורי מן הארץ. יגאל בן יוסף על שהוציא דבה על הארץ לכך נאסף בלא עתו. פלטי בן רפוא – פלט עצמו ממעשים טובים ורפו ידיו שהרי מת. גדיאל בן סודי – דבר דברים קשין כגידין. גדי בן סוסי – הטיח דברים כלפי מעלה והעלה סיסיא הוא שאמר ארץ אוכלת יושביה. עמיאל בן גמלי – העמה כחו על שאמר כי חזק הוא ממנו וגמל לעצמו שלא נכנס לארץ ישראל. סתור בן מיכאל – על שהיה בלבו לסתור מה שכתוב מי הוא כאל ה', ואומר אין כאל ישורון. נחבי בן ופסי – החביא האמת ופסה האמונה מפיו כמו פסו אמונים מבני אדם (תהלים יב) לומר דברי כזבים על הקדוש ברוך הוא ונעשה מך, וכך נמצא בספר רבי משה הדרשן.

וכן כתב האר"י בשער הפסוקים (פרשת שמות) וז"ל:

וסוד הענין הוא, כי אותיות שבשמות בני האדם מורות על בחי' הניצוצות של הנשמות הנתונות בו. ומי שהוא מגולגל, יש בו אותיות המורות על הניצוצות שנתקנו בו, והשאר חסרות ממנו, להורות כי עדיין הם מעורבות בקליפה הנקרא רע. ולכן נאחז בלעם בשתי אותיות בל של הבל, שלא נתקנו, להיותו נגדיי ממש אליו. כי משה מן דעת דאבא בקדושה. ובלעם מדעת דאבא בקליפות. בסוד (קהלת ז' י"ד) גם את זה לעומת זה עשה האלהים. ואין הנשמה נמסרת ביד הקליפה, אלא במקום הנגדיי, ומכוון כנגדו ממש, וזכור כלל זה.

להורים יש נבואה איזה שם לקרוא לבניהם

דבר זה נלמד מדברי הזוהר (בראשית פרשת נח מאמר לכו חזו מפעלות אות טו), וז"ל:

רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח, לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת ה' אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ, הַאי קְרָא, הָא אִתְּמָר וְאוֹקְמוּהָ, אֲבָל לְכוּ חֲזוּ, מַאי חֲזוּ כד"א חֲזוּת קָשֶׁה הוּגַד לִי, בְּעוֹבְדוֹי, דְּקב"ה עָבִיד, אִתְגְּלֵי נְבוּאָה עִלָּאָה לִבְנֵי נָשָׁא. אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת, שֵׁמוֹת וַדַּאי, דְּהָא שְׁמָא גָּרִים לְכֹלָּא.

ופירש בעל הסולם (שם), וז"ל:

ר"א פתח וכו': ר"א פתח הבנת הכ' אלה תולדות נח עם הכתוב לכו חזו מפעלות ה' וגו'. ושואל לכו חזו, מהו חזו, ואומר, שהוא כמש"ה חזות קשה הוגד לי, כי על ידי המעשים שהקב"ה עושה מתגלה הנבואה לבני אדם, וכשהנבואה נגלית ע"י הקדם של מעשים קשים היא נקראת חזות קשה או חזיון. אשר שם שמות, שמות ודאי, כי השם הוא הגורם לכל. כלומר ע"כ ודאי הוא שיש לבדוק בהשם של הדבר, כי הקדוש ברוך הוא משים בפי בני אדם לקרא שמות בארץ, ושיעור הכתוב הוא לכו והסתכלו במפעלות ה' באמצעות השמות שניתנו לפעולות בארץ, ע"י בני אדם, כי הקדוש ברוך הוא שם בפיהם השמות בנבואה, ע"י הקדם של מעשים.

וכן כתב האר"י בשער הגלגולים (הקדמה כ"ג), וז"ל:

ונמצא כי כאשר נולד האדם, וקוראים לו אביו ואמו שם אחד העולה בדעתם, אינו באקראי ובהזדמן, כי אם הקב"ה משים בפיו השם ההוא המוכרח אל הנשמה ההיא, כמש"ה אשר שם שמות בארץ, כפי מקום האבר שבאדם העליון, אשר ממנו חוצב, והשם הזה נרשם למעלה בכסא הכבוד כנודע, ולכן ארז"ל שמא גרים. גם זהו טעם אל ר' יהושע בן קרחה ור"מ דהוו בדקי בשמא. 


לשאלות התייעצות ולכל דבר אחר – מוזמנים (בשמחה!) ליצור קשר ב-

עוד דברי תורה:

לדף של כל דברי התורה – לחץ כאן

דברי תורה ארוכים

דברי תורה קצרים

נושאים במעשה המילה, רפואה, הלכה, וכו'.