הרפס סימפלקס HSV-2) 2)

חשש מהדבקה בהרפס – מציצה בברית מילה

ישנם שבעה סוגי הרפס. ההרפס שנמצא באזור אברי המין נקרא 'הרפס סימפלקס HSV-2) '2). ההרפס שנמצא באזור השפתיים והפה נקרא 'הרפס סימפלקס HSV-1) '1).

החשש העיקרי שעולה בפי ההורים (ממציצה בברית מילה) הוא חשש מהדבקה בהרפס.

דבר זה לא נכון מכמה סיבות:

א) מעולם לא נמצא שהמוהל הוא הגורם להדבק התינוק בהרפס (הן בארץ והן בחו”ל). בדיקה זו אפשרית רק ע”י לקחית דגימת DNA מהתינוק ומהמוהל – דבר שלא נעשה מעולם.

הרפס עובר באופן טיפטי, היינו התזת רוק לעיניים/לפה/לדרכי הנשימה, ולכן הרפס יכול לעבור גם בנשיפה קטנה של המטפל בתינוק (הרבה אחיות ורופאים מטפלים בתינוק בבית החולים לאחר לידתו, הרבה קרובי משפחה מטפלים בתינוק לאחר שמגיע לביתו, ודווקא המוהל אשם?) או בנגיעה בתינוק בידיים לא נקיות.

ואדרבה הסבירות שהמוהל הוא זה שהדביק את התינוק יותר נמוכה. וזאת משום שהמוהל מחטא ידיו היטב לפני נגיעה בתינוק (מה שקורבי המשפחה שמטפלים בתינוק לא עושים). וכן מחטא את פיו בליסטרין שמכיל אלכוהול ושמנים אתרים שמשמידים את הנגיף לגמרי גם אם כבר ישנו בפיו של המוהל (כאשר יפורט להלן).

גם לגבי נגיף הקורונה (covid-19), לפי הידוע עד לכתיבת שורות אלו – הנגיף עובר רק באופן טיפתי לדרכי הנשימה ולא על ידי נגיעה בדם (היינו בפצע הפתוח של התינוק באיזור המילה).

ב) ישנם מספר ממצאים ומחקרים שמראים שאין שום קשר בין אחוז התינוקות שנדבקו בהרפס לבין מציצה בברית המילה. ואביא כמה מהם.

משרד הבריאות של העיר ניו יורק פרסם ב- 2011 כי בסקר המבוסס על אוכלוסיית התינוקות הנגועים בהרפס סימפלקס בעיר ניו-יורק מאפריל 2006 ועד סוף חודש ספטמבר 2010, דווחו 76 מקרים של הרפס סימפלקס בתינוקות. מתוך אלו, 39 מקרים היו בקטגוריה של SEM (עור, עיניים, פה). מזל ששם לא היה מוהל להאשים…

לפני כחמש שנים, מדינת ניו-יורק הוציאה הנחיה להגביל את המציצה בפה בתהליך ברית המילה. בתביעה של הקונגרס הרבני המרכזי של ארה”ב וקנדה ואחרים נגד מחלקת הבריאות וההיגיינה הנפשית של ניו יורק, הוצגו כלל הנתונים הסטטיסטיים על ידי פרופ’ פרדרגרואן, פרופ’ לביו-סטטיסטיקה באוניברסיטה של קולומביה, והוצגה חוות דעת נרחבת על ידי ד”ר דניאל ברמן, שהיה ראש המחלקה למחלות זיהומיות במרכז הרפואי בווסטצ’סטר, כעדים מומחים, שהביאו לביטול הסנקציות נגד המציצה בפה.

ד”ר ברמן אף אמר כי אם וירוס ההרפס היה מועבר באמצעות המציצה בפה, היינו מצפים למצוא גם באירועים אחרים, בנוסף לזיהומים חיידקיים אחרים (יש למשל סוג קלאסי של פציעה המתרחשת כאשר אדם נותן מכת אגרוף ופוגע בפיו של אדם אחר ואגב כך נפצע בידו משיניו של המותקף. לעיתים קרובות הדבר גורם לזיהום חיידקי. עובדה זו מגובה בספרות בנתוני השכיחות של זיהומים כתוצאה מנשיכות). ואין שום עדות רפואית לכך שזה נצפה גם באירועים אחרים, ציין ד”ר ברמן.

במקרים מסוימים של הדבקה שנחקרו בארץ, החקירה האפדימיולוגית הראתה שהווירוס כלל לא התחיל באיבר הברית, אלא בישבן או בכל מיני מקומות אחרים בגוף, דבר שמצביע על מקור הדבקה אחר.

בארץ, כ-8 מתוך 100,000 תינוקות נדבקים בהרפס ילודים. מתוכם שניים בלבד מיוחסים לברית מילה (ונראה לי שיותר מחצי מהתינוקות שנולדים עוברים ברית מילה, כך שאפשר להבין לטובת מי הסטטיסטיקה).

במחקר שנערך ב- Global Health Lancet (First estimates of the global and regional incidence neonatal herpes infection. Looker et al. Lancet Global Health 5 (2017) 300-305) דווח כי באזור המזרחי של WHO בים התיכון (אזור הכולל 21 מדינות כגון אפגניסטאן, מצרים, איראן, עיראק, ירדן, לבנון, ערב הסעודית, כוויית, מרוקו, לוב, פקיסטן ועוד…) אזור עם קרוב ל- 100% מוסלמים, שיעור ההופעה של HSV-1 (הרפס סימפלקס זן 1 – איזור השפתיים והפה) בילודים דומה לשיעור ההופעה בצפון אמריקה ובאירופה, ונאמד ב- 17.5 מקרים ל- 100,000 תינוקות (פי 2 יותר מאשר בישראל…).

למדנו מהסטטיסטיקה הנ”ל, שאין הבדל בין שכיחות מקרי ההרפס הווגינלי בילודים באוכלוסיית הזכרים בין מקומות שבהם עושים ברית מילה, לבין מקומות שלא עושים ברית מילה, כולל מקומות שבהם מבצעים מציצה בפה (ואגב, שכיחות ההרפס הווגינלי גבוהה יותר אצל בנות מאשר אצל בנים).

תועלת רפואית במציצה

אחד מהסיבוכים האפשריים לאחר ברית מילה, הוא דימום יתר. המציצה מפחיתה את הסיכוי לסיבוך זה מכמה סיבות.

א) החיתוך בברית גורם לפתיחת כלי הדם שבעור. מציצה חזקה ויצירת וואקום חזק, מצמיתה את כלי הדם (גורמת לקרישה מהירה יותר) ומקטינה באופן משמעותי את המשך הדימום.

ב) מפל לחצים. בעת חתיכת הוורידים שבעור, הגוף שולח פקודה לחסום את זרימת הדם. בגלל שהחיתוך קרוב למקום שבו יש התפצלות עורקיקים לעור ולעטרה, יכול להיווצר מצב שהגוף גרם לחסימת אספקת הדם לעורקיק שמוביל את הדם לעטרה. הרב ד”ר מרדכי הלפרין, כתב כי החסימה הזמנית הופכת בהדרגה לחסימה קבועה באמצעות מנגנוני הקרישה של הדם. התוצאה הטרגית יכולה להיות היפוקסיה (חוסר אספקת דם וחמצן) של העטרה, ובהמשך נקרוזיס (נמק) של העטרה, ובסוף חלילה נשירת העטרה הנקרוטית. וכבר היו דברים מעולם.

הרב ד”ר הלפרין מסביר על פי ממצאים רפואיים אלו את דברי רבי יעקב הגוזר (מוהל מהמאה ה-12 שחי באשכנז בתקופת בעלי התוספות) וזו לשונו: ‘ומוצץ את הדם בכל כוחו משום שהדם נקרש בפי האמה וסכנה הוא אם אינו מוצץ’. ולכן חכמים כל כך החמירו עם מוהל שמסרב לבצע מציצה בפה, ואף היו מעבירים אותו מתפקידו. ואף שמציצת דם האדם במקרים אחרים אסורה הלכתית, הרי שבברית מילה זוהי חלק עיקרי וחשוב במצווה, ואף שיש בה חילול שבת – מבצעים אותה בשבת.

וגם אם לעיתים מאוד רחוקות מגיעים לסיכון של נמק (כפי שתועד במספר מקרים בארה”ב), יכול מאוד להיווצר מצב שאספקת הדם לראש האבר תהיה פחות טובה.

מציצה בשפורפרת

ב-200 שנים האחרונות התחילו להתיר שימוש בשפופרת בגלל שחששו לסכנות הזיהומיות שהמודעות אליהן התחילה בתקופת החתם סופר. אבל החיסרון הרפואי בשימוש בשפורפרת הוא שקשה ליצור את אותו הוואקום שנוצר במציצה בפה (כך שהמציצה פחות מועילה). והיות ואין סיבה כיום למנוע את המציצה מסיבות זיהומיות, הרי שהחובה למצוץ בפה – חוזרת למקומה.

בנוסף, ידוע לנו שחז”ל ידעו על שפורפרת (היה בשימוש לבדיקת טהרה וכו’), ואעפ”כ לא מוזכר אף לא ברמז שימוש בזה במציצה בברית מילה. נראה שיש בזה עוד טעמים חוץ מהטעמים הרפואיים שחז”ל סיפרו לנו עליהם כבר. אם כן לא כדאי לשנות.

מסקנה

בפועל, אני שואל את ההורים מה הם מעדיפים, מציצה בפה או בשפורפרת, כפי שהרבנות הראשית בישראל מחייבת לשאול.

אך לאור הנ”ל, צריך להפנים שלאחר שימוש בחומר חיטוי מתאים (כגון ליסטרין, שנבדק במעבדה הלאומית המרכזית לווירולוגיה בבית חולים שיבא והוכח כמחסל את נוכחות הוירוס בפה לחלוטין), לא רק שהמציצה בברית אינה מסוכנת, אלא שיש בה תועלות רפואיות מובהקות.


לשאלות התייעצות ולכל דבר אחר – מוזמנים (בשמחה!) ליצור קשר ב-


מאמרים בנושאי מילה: