הלכות פדיון הבן

מקור החיוב

בחומש שמות (יג, א) נאמר: ‘וידבר ה’ אל משה לאמר: קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא’. ובחומש במדבר (יח, טז) נאמר: ‘ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקודש’. מצוה זו היא מצוות עשה. ועל כל אחד מישראל לפדות את בנו הבכור (שנולד מאמו הישראלית).

מי חייב לפדות את בנו

האב חייב לפדות את בנו הקטן[1]. ובמידה והאב לא פדה – חייב הבן לפדות את עצמו כשיגדל ויהיה בר מצוה.

האשה אינה יכולה לפדות את בנה, משום שהחיוב הוא על האב. ובמידה וכן פדתה – הבן אינו פדוי, וצריך לפדותו שוב, אך ללא ברכה.

אצל מי פודים את הבן

את הפדיון עושים אצל כהן זכר, שנאמר (במדבר ג, מח): ‘ונתתה הכסף לאהרן ולבניו…’. וכדאי שהכהן יהיה תלמיד חכם. וכן כדאי שהכהן יהיה מעל גיל בר מצוה.

כהן חלל (כהן שנולד מפסולי כהונה, כגון שאביו הכהן נשא גרושה וכדו’) – אין פודים אצלו. וכן אין לפדות את הבן אצל כהן שמחלל שבת בפרהסיא וכדומה.

מתי עושים את פדיון הבן

אין פודים את הבכור אלא עד שיעברו עליו שלשים ימים מלאים, דהיינו עד שיכנס היום השלשים ואחד. ולא דוחים את הפדיון, אבל אם חל יום שלשים ואחד בשבת, דוחים את הפדיון ליום ראשון.

ניתן לערוך את פדיון הבן גם בלילה.

תינוק בכור שלא מלו אותו בגלל חולי וכדומה והגיע היופ הל”א – עושים לו פדיון אע”פ שעדיין לא נימול. אבל אם כבר אפשר למולו ביום הל”א – צריך קודם כל למולו ואח”כ לפדותו.

סדר הפדיון

טוב לעשות את פדיון הבן במניין של עשרה אנשים, איך אין זה חובה.

נוהגים לעשות סעודה בשעת פדיון הבן. וסעודה זו נקראת סעודת מצוה אפילו אם עושים את הפדיון שלא בזמנו. ואין חיוב לאכול דוקא לחם בסעודת פדיון הבן.

כמה צריך לתת לכהן בפדיון הבן

מעיקר הדין צריך להביא לכהן חמשה סלעים של כסף טהור. המשקל של כל סלע הוא כתשעה עשר גרם. כך שכל החמשה סלעים יחד שוקלים 90 גרם. אמנם נהגו לתת 93 גרם.

אפשר לתת את הכסף הנ”ל במטבעות מיוחדות מכסף טהור, או בכוס (או כלי אחר) מכסף טהור במשקל הנ”ל. אמנם אין חובה לתת דווקא כסף טהור, אלא די שיתן שווי של כסף טהור. לכן יכול לתת כל חפץ שירצה ששוה חמשה סלעים של כסף טהור. אבל אינו יכול לתת קרקעות או שטרות חוב, שאין פודים בהם. וכן לא כדאי לפדות בשטרות כסף העשויות מנייר.

כהן שעורך פדיון מחזיק בד”כ חמשה מטבעות מיוחדות מכסף טהור, ואז אבי הבן משלם לו על המטבעות סכום כסף השווה ל90 גרם כסף טהור, ובכך קונה אותן ממנו. ואת המטבעות האלו אבי הבן נותן לכהן במתנה גמורה – ובכך פודה את בנו. כדאי לשלם על מטבעות אלו במזומן. ואם אין לו מזומן – הכהן יתן לאבי הבן את המטבעות במתנה גמורה, ואבי הבן יפדה בהם את הבן, ויתנם לו במתנה גמורה. ואח”כ יסדרו בניהם התשלום. ואף על פי כן, אם אבי הבן שילם לכהן עבור המטבעות בצ’ק או בהעברה בנקאית – יכול לפדות במטבעות אלו, ואפילו התאריך בצ’ק הוא ליום המחרת.

כשאבי הבן נותן את המעות לכהן, צריך לתת אותם במתנה גמורה. ואם רצה הכהן להחזיר לאבי הבן את דמי הפדיון, רשאי, אבל אבי הבן לא יכוון בדעתו לתת את המעות לכהן על מנת שיחזיר לו אותם אח”כ, ואם עשה כן והחזיר לו – אין בנו פדוי.

פדיון הבן לא ליד הבן

אם הבן (שצריך לפדותו) לא יכול להגיע למקום הפדיון מכל סיבה שהיא (כגון שהוא בבית חולים) – אין לדחות בגלל זה את הפדיון, אלא יש לעשות את הפדיון שלא בפניו[7].

אב שלא יכול לפדות את בנו / פדיון הבן ע”י שליח

אב שלא נמצא ליד בנו (בזמן שצריך לפדותו) –  אף על פי כן יכול לפדותו בברכה. לכן ילך לכהן שנמצא בקרבתו ויפדנו.

אב שלא יכול לפדות את בנו, או שאין לו אפשרות להיפגש עם כהן  – יכול למנות שליח[2]. וגם אשתו יכולה להיות השליחה לזה[3]. וכן כהן יכול להיות שליח לפדות את בן הישראל הנ”ל[4].

מקרים שאי אפשר לפדות את הבן

יב. בן בכור שהוא יתום מאב – אין אף אחד יכול לפדותו, אלא יפדה את עצמו כשיגדל ויהיה בר מצוה.

בעל שאינו רוצה לפדות את בנו, ואשתו כן רוצה, אך הבעל מוחה ואינו מסכים גם למנות שליח – אין אפשרות לפדותו, אלא יפדה את עצמו כשיגדל ויהיה בר מצוה[8].

בכור שלא פדו אותו, ופדה את עצמו לפני שהגיע לגיל בר מצוה – צריך לפדות את עצמו שוב[9].

אשה יהודיה שנתעברה מגוי ונלד לה בן בכור – הבן חייב לפדות את עצמו כשיגדל ויהיה בר מצוה.

בכל מקרה שאי אפשר לפדות את הבכור, אמרו חכמים לעשות טס של כסף שחקוק עליו ‘בכור שאינו פדוי’, ולתלותו על צווארו של הילד. או לשומרו תמיד בקרבתו, וכך יזכור לפדות את עצמו כשיגדל.

פדיון הבן באבלות

אבל שיושב שבעה, והגיע זמן הפדיון לבנו – יכול האב לפדותו ולברך ‘שהחיינו’[5].

מותר לכהן אבל לצאת מביתו כדי לערוך פדיון הבן. ויכול לצאת אף בשלשה הימים הראשונים לאבל[6].

עד מתי יכול האב לפדות את בנו / מי שאביו לא פדאו (כגון בעל תשובה)   

חיוב על האבא לפדות את בנו – לא פוקע לעולם. לכן אם אדם חזר בתשובה, וגילה שאביו לא פדה אותו כשהיה קטן – צריך להגיד לאביו לפדותו עכשיו, ואף על פי שאותו בעל תשובה הוא אדם גדול שעובד ומרוויח כסף. והאב קודם במצוה זו לבנו הבכור. לכן רק במקרה שאביו לא רוצה או לא יכול לפדותו – יפדה הוא את עצמו.

אבא שפודה את בנו הבכור שכבר עבר בר מצוה מברך בנוסח הברכה “על פדיון הבן”.

הפודה את עצמו כשהוא גדול, מברך שהחיינו, וכן המנהג.

באלו מקרים לא עושים פדיון הבן

צריך לפדות רק את הבן הראשון שילדה האם. וזה מה שכתוב בתורה ‘פטר רחם’[10].

בן בכור שנולד ע”י ניתוח קיסרי – אין פודים אותו, וגם את הבאים אחריו. כגון שהבן הבא אחריו נולד בלידה רגילה – גם אותו אין פודים[11].

אשה שילדה נפל בניתוח קיסרי – אין עושים לבן שילדה אח”כ פדיון הבן. אבל אם לנפל לא היה ריקום אברים או שהשליה הייתה מלאה מים וכדומה – עושים לבן שנולד אחרי הנפל פדיון הבן[12]. ואם לא ידוע אם הנפל היה מרוקם איברים או לא – צריך לפדות הבן הבא אחריו בלא ברכה, וכשפודה יפדה על מנת להחזיר את הפדיון.

אם האב הוא כהן או לוי, וכן אם האם היא בת כהן או לוי – אין פודים את הבן הבכור שנולד לה.

אשה שילדה תאומים, זכר ונקבה, אם הזכר יצא ראשון – הרי הוא חייב בפדיון, אך אם הנקבה יצאה ראשונה – הזכר פטור מפדיון.

ממזר שהוא פטר רחם – חייב בפדיון. ואם ידוע מי אביו – יפדה אותו אביו. ואם אינו רוצה לפדותו או אין ידוע מי הוא אביו – יפדה עצמו לכשיגדיל.

אשה שהתחתנה לפני שעברו ג’ חודשי הבחנה[14], וילדה בן בכור לאחר ט’ חודשים מגירושיה/מהתאלמנותה – הבן יפדה את עצמו כשיגדל, משום שיש ספק אם בן זה הוא בנו של הבעל הראשון או השני, לכן הם לא יכולים לפדותו[15].

פדיון הבן בהזרעה מלאכותית

אשה שילדה בן בכור ע”י הזרעה מלאכותית מבעלה (ע”פ היתר רב) – הבן חייב בפדיון. אך אם לא ידוע מי האב – אין לפדותו אלא הבן חייב לפדות את עצמו כשיגדל[13].

פדיון הבן לגיורת שילדה בכור

אשה ללא ילדים, שהתגיירה תוך כדי שהיא בהריון, וכשנולד הבן הבכור כבר הייתה יהודייה – הבן חייב פדיון.

פדיון לתינוק שהיה באינקובטור

תינוק שנולד בחודש התשיעי, והניחוהו באינקובטור, וביום הפדיון הוא עדיין באינקובטור – צריך לפדותו. אבל אם הוא נולד לפני החודש התשיעי כדאי להמתין ולא לפדותו עד שיהיה ל’ יום מחוץ לאינקובטור.


[1] קידושין כט ע”א. ואם אינו רוצה לפדות, יכולים בית הדין לכופו (חכם צבי (סימן קה), הובא בפת”ש (סי’ שה סק”א)).

[2] ר”ן בפרק כל שעה (ז ע”ב).

[3] ש”ך וט”ז (סקי”א) ביו”ד סי’ שה.

[4] שו”ת חתם סופר (סי’ רצו).

[5] שו”ת שארית יוסף (ח”ב יו”ד סי’ י).

[6] אוצר פדיון הבן (פ”ו סי”ד) בשם זוכר הברית (סימן לא סק”ט) בשם מנחת ש”י.

[7] רמ”א סי’ שה סע’ י.

[8] שו”ת ישכיל עבדי (ח”ז יו”ד סי’ ז, וכן בח”ח יו”ד סי’ כג).

[9] שו”ת זכרון יוסף (יו”ד סי’ כו).

[10] שלחן ערוך (סימן שה סעיף יז).

[11] שלחן ערוך (סימן שה סעיף כד).

[12] שלחן ערוך (סימן שה סעיף כג).

[13] שו”ת שבט הלוי חלק ג’ (סימן קעו).

[14] אשה צריכה לחכות ג’ חודשים אחרי שהיא מתגרשת או מתאלמנות עד שתינשא לאחר, ומחכים כך כדי לדעת שהיא לא בהריון מהבעל הקודם.

[15] שלחן ערוך (סימן שה סעיף ל).


לשאלות התייעצות ולכל דבר אחר – מוזמנים (בשמחה!) ליצור קשר ב-

עוד מאמרים: