סדר המילה והברכות
סדר ברית מילה
א. לסדר ברית המילה לקריאה או הדפסה (לפי העדות השונות) לחץ כאן.
עמידה בזמן המילה והברכות
ב. הקהל צריך לעמוד בזמן המילה[1]. ומכל מקום אין זה חובה מעיקר הדין[2]. ולכן מי שקשה לו לעמוד, כגון זקנים חולים וכדו' – יכולים לשבת. וכן אם יש שם אנשים שלא יודעים ויפגעו אם יגידו להם לעמוד – אין צריך לומר להם לעמוד.
ג. כשהאב והמוהל מברכים, צריכים לעמוד[3]. אבל הסנדק אינו צריך לעמוד, משום שמחזיק את התינוק על ברכיו[4].
ד. אם הסנדק מברך גם את ברכת להכניסו (כגון שהוא אבי הבן, או שאבי הבן לא שם והוא מברך במקומו כמנהג ירושלים, כדלקמן) – יברך בעמידה ואח"כ ישב[5]. ויש אומרים שגם בכהי גוונא יברך מיושב[6].
ה. אם המוהל הוא גם הסנדק – יברך מיושב את כל הברכות, ויתחיל למול.
פסוקים שאומרים בסדר המילה
ו. כשמביאים את התינוק למולו אומרים כולם: ברוך הבא בשם ה'[7]. ואומר אבי הבן את הפסוק 'שש אנכי על אמרתך' וכו' עד 'על ראש שמחתי'. ואחר כך אומר אבי הבן את הפסוקים 'שמע ישראל' וכו' עד 'אנא ה' הצליחה נא'. ואחרי כל פסוק חוזרים אחריו הקהל. ואז אומר האב את הפסוק 'אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך', והעומדים ממשיכים את הפסוק 'נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך'[8].
כסא לאליהו הנביא, והנחת התינוק עליו
ז. צריך לעשות כסא לאליהו הנביא[9] (שנקרא מלאך הברית), וצריך שיהא הכסא מיוחד רק לו ושלא ישב עליו הסנדק[10]. ולאחר שמסיים האב לומר את הפסוקים (לפני שמברכים את הברכות) – מניחים את התינוק על הכסא של אליהו הנביא ואומרים 'זה הכסא של אליהו הנביא מלאך הברית זכור לטוב', ואם לא אמר משפט זה, אליהו הנביא לא ישאר שם[11].
ברכת 'על המילה', וברכת 'למול את הבן' (כשהאבא הוא המוהל)
ח. לדעת הרמב"ם והשו"ע, אם אבי הבן מל את בנו בעצמו – מברך 'למול את הבן'[12]. אמנם המנהג הוא לברך 'על המילה'. ויש טעם לברך תמיד 'על המילה' על פי הסוד. ומכל מקום דעביד כמר עביד, ודעביד כמר עביד (פירוש, מי שעושה כהשו"ע – עושה טוב, ומי שעושה כהרמ"א – עושה טוב).
ט. כשהמוהל מברך על המילה הוא צריך לאחוז בערלה[13]. ואינו צריך לעצום את עיניו בזמן שמברך[14]. אבל במילת גדול – צריך לכסות ערותו בעת הברכה, ורק בקטן פחות מבן תשע יש להקל.
י. הדרך הנכונה היא לברך קודם הכנסת המגן, תוך כדי שאוחז בערלה. והוא כדי שהתינוק לא יצטער לחינם, וכן כדי שיוכל לכוון כיאות בברכה (בלי למהר בגלל שהתינוק צורח). ומכיון שמיד לאחר הברכה עושה את התפישה ותחיבת המגן לא מקרי עובר דעובר[15], דזה גופא מעשה המילה.
יא. במידה והתינוק עשה צרכים גדולים קודם הברכה – כדאי לנקות קודם שיברך[16], אע"פ שאין מרחיקים מצואת קטן שלא טעם כזית דגן. אבל אם הוא באמצע הברכה – אינו מפסיק.
ברכת 'להכניסו בבריתו של אברהם אבינו'
יב. כשהאב הוא לא המוהל, ההלכה היא שהמוהל מברך: 'אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה', ומיד אחר כך מברך אבי הבן (בין חתיכת הערלה לפריעה): 'אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו'[17]. אמנם, מנהג ירושלים הוא שהאב מברך 'להכניסו' לפני ברכת 'על המילה'[18]. ומכל מקום כשעושים כמנהג זה יש להסמיך את ברכת 'להכניסו' לברכת 'על המילה', ולומר לאבי הבן שלא ידבר לאחר שמברך עד לאחר הפריעה. ומכל מקום אם סח אינו חוזר לברך[19].
יג. כשהאב הוא המוהל, מברך תחילה 'על המילה', ואח"כ 'להכניסו', ואח"כ 'שהחיינו', ומתחיל למול.
יד. אם אבי הבן לא שם (כגון שהוא נפטר, או שהוא בארץ אחרת) – אין מברך אדם אחר את ברכת 'להכניסו'[20]. ואמנם יש נוהגים (וכך הוא מנהג ירושלים[21]) שהסנדק מברך ברכה זו[22]. ומכל מקום אם התינוק מאומץ והאב המאמץ שם – יברך הוא ברכת 'להכניסו'[23]. ואם האב שם רק שאינו יודע לברך – יברך אחר במקומו ויכוון להוציאו ידי חובה[24].
טו. לאחר שאבי הבן בירך ברכת 'להכניסו', וענו כולם אמן, אומרים כולם יחד: 'כשם שנכנס לברית כך יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים'[25]. ויש שאומרים בלשון נוכח (כשאבי הבן שם): 'כשם שהכנסתו לברית כן תכניסהו לתורה ולחופה למצוות ולמעשים טובים'.
ברכת 'שהחיינו…'
טז. מיד לאחר שהמוהל חתך את עור הערלה, מברך אבי הבן ברכת 'שהחיינו'[26]. ומברכים ברכת 'שהחיינו' על כל בן, ולא רק על הבכור. ואם אבי הבן לא שם (כגון שהוא נפטר, או שהוא בארץ אחרת) – האמא מברכת ברכת 'שהחיינו' במקומו מיד לאחר החיתוך.
אמירת י"ג מדות רחמים
יז. נהגו לומר י"ג מדות רחמים (ה', ה' אל רחום…) ג' פעמים, מיד לאחר ברכת 'שהחיינו'. ואמרים כן כדי לעורר רחמים עלינו, שזו שעה שמסוגלת מאוד לכך[27]. והמקובלים נהגו לאומרן גם בשבת.
ברכת בורא פרי הגפן
יח. אחרי שהמוהל סיים את המילה והפריעה, מברך אבי הבן או המוהל או אחד מהקהל על כוס יין 'בורא פרי הגפן'[28].
יט. כשאומר המברך 'ואומר לך בדמייך חיי…' נוהגים שנותן המוהל עם הזרת מעט מהיין על שפתיו של התינוק[29]. ואין נתינה זו פוגמת את הכוס, לכן עושים כן אע"פ שהמברך עדיין לא שתה מהכוס[30].
כ. כששותה מהיין של המילה, אינו צריך לשתות מלא לוגמיו, אלא די בטעימה בלבד[31]. ומכל מקום אם המילה בשבת והמברך רוצה לצאת בכוס זו ידי חובת קידוש – רשאי[32], ובתנאי שישתה מהיין רביעית (או לפחות מלא לוגמיו), ושיכון לצאת בזה ידי חובת קידוש.
כא. אם אין שם יין, יברך את ברכת 'אשר קידש' בלא יין[33].
כב. לאחר שברך על הכוס לא טועם ממנה מיד, אלא אחר כך, וכדלקמן – יש נוהגים[34] לטעום מיד לאחר סיום ברכת 'אשר קידש', לפני שאומר 'אלוקינו ואלוקי אבותינו קיים…', שמא נוסח זה (של קריאת השם ובקשת הרחמים) הוא הפסק בין הברכה לטעימה. ויש נוהגים לחכות עם הטעימה עד לאחר נוסח קריאת השם, משום שהוא לא מהווה הפסק[35]. וכדאי לעשות כמנהג הראשון ולטעום לאחר סיום ברכת 'אשר קידש' כיון שאין בזה דוחק, ומהיות טוב אל תקרי רע.
בשמים
כג. נוהגים לברך ברכת בשמים מיד לאחר ברכת הגפן[36]. והדס קודם בזה לשאר הבשמים[37]. והאשכנזים לא נוהגים לברך על בשמים במילה[38].
ברכת 'אשר קידש' ועמידה לברכות
כד. לאחר ברכת הבשמים (או היין, לאשכנזים), מברך את ברכת 'אשר קידש'.
כה. בעת ברכת 'אשר קידש' (והלאה) יש נוהגים[39] שהתינוק ישאר על ברכי הסנדק, ויש נוהגים[40] שאדם אחר מחזיק את התינוק וקוראים לזה 'עמידה לברכות', וכך המנהג הנפוץ.
כו. בברכת 'אשר קידש' יש נוהגים[41] לומר את המילה 'צַוֵה' (כשהצד"י בפת"ח), וכך המנהג הנפוץ. ויש נוהגים[42] לומר 'צִיוה' (כשצד"י בחיריק). ודעביד כמר עביד, ודעביד כמר עביד.
אמירת 'אלוקינו ואלוקי אבותינו קיים…' וקריאת השם
כז. אחר ברכת 'אשר קידש' אומרים 'אלוקינו ואלוקי אבותינו קיים את הילד הזה…', וקוראים שם לתינוק, ומבקשים עליו רחמים.
שיר המעלות אשרי כל ירא
כח. נוהגים לומר לאחר קריאת השם את המזמור (תהילים קכח) 'שיר המעלות אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו…'[43].
קדיש יהא שלמא
כט. בסוף סדר המילה הנ"ל אומר אחד מהקהל קדיש יהא שלמא.
הפיכת הערלה ונתינתה בעפר
ל. אחר החיתוך הופך המוהל את הערלה על גבי הזרת שלו (למנוע טמטום הלב), ונותן את הערלה בחול או בעפר[44], ואומר 'ונחש עפר לחמו' (ישעיהו סה, כה). ואת הערלה קוברים באדמה.
בליעת הערלה
לא. בעבר נהגו מעט נשים לבלוע את הערלה לאחר המילה, וטענו שזוהי סגולה לבנים זכרים – ויש לבטל מנהג זה, שאיסור גמור הוא לבלוע את הערלה[45].
(לכל הלכות מילה לחץ כאן)
[1] המרדכי (פרק רבי אליעזר דמילה סי' תכב) כתב שרבינו מאיר היה עומד בשעה שמלין את התינוק והביא ראיה מויעמוד כל העם בברית (מלכים ב כג ג), ובפרק רבי אליעזר דמילה אמרינן העומדים שם אומרים כשם שנכנס לברית וכו'. וכן כתב הכלבו (סי' עג). כ"כ במעבר יבק. וכ"כ הרמ"א (סי' רסה ס"ב) וערוך השלחן (סע' לד). וכתב הזכר לדוד (פרק סח) שהטעם הוא מפני השכינה הבאה מפני העסק במצוה. ובספר אור צדיקים כתב שהטעם הוא מפני כבודו של אליהו הנביא. וע"ע בברכ"י (סק"ב). וביחוה דעת (ח"ד סימן יח עמ' קה בהערה, ובח"ה ר"ס ד). ונוהגים גם כן לעמוד בפני מי שמביא את התינוק לברית מפני שעוסק במצוה וחביבה מצוה בשעתה (ר"ע מברטנורא [ביכורים פ"ג] וכנה"ג [יו"ד סי' רסה]).
[2] גר"א (סק"ה) שאין זה מעיקר הדין אלא חומרא בלבד.
[3] כ"כ הטור. וכתב הב"י דהוא מבעל העיטור (הל' מילה ח"ד נב ע"ד הל' ציצית שער ג ח"ב עו ע"ד), וטעמו משום דילפינן לכם לכם מעומר. וכ"פ הרמ"א (סי' רסה ס"א).
[4] רמ"א (סי' רסה ס"א).
[5] יחו"ד (ח"ד עמוד קה, וח"ה סימן ד).
[6] רמ"א (סי' רסה ס"א).
[7] "הבא" גימטריה ח', אבודרהם.
[8] ומאן דלא אמר הכי אפיק גרמיה מעשר חופות דזמין קודשא בריך הוא למעבד לצדיקיא בעלמא דאתי, וכלהו מתקשרן בהאי, ובגיני כך עשרה מילי אית בהאי קרא אשרי תבחר וכו', זוה"ק (ח"א דף צד ב).
[9] כ"כ בפרקי רבי אליעזר (פרק כט) שהתקינו חכמים שיהיו עושים מושב כבוד למלאך הברית. וכ"כ הטור (סימן רסה), וכ"כ בשו"ע (סימן רסה סעיף יא) שנוהגים לעשות כסא לאליהו, וכשמניחו יאמר בפיו שהוא כסא אליהו.
[10] כך פירש בעל הסולם את דברי הזוהר (הקדמה מאמר פקודא שביעאה אות רכה). וכ"כ בדרך פיקודיך (מצות עשה חלק ב המעשה).
[11] כך כתוב בזוהר הקדוש (הקדמה דף יג עמוד א) וז"ל- ולאדכרא בפומיה דא כרסייא דאליה"ו ואי לאו לא שרי תמן.
[12] כן פסק הרמב"ם בפרק ג' מהלכות מילה. ויצא לו זה מהגמרא בפסחים (ז:) דאמרינן התם דאבי הבן מברך למול את הבן. וכ"כ הרמב"ם בהלכות ברכות (פרק יא הלכה יא) דכל העושה מצוה לעצמו מברך לעשות, ואם עושה אותה לאחרים מברך על העשייה (וע"ע בשו"ת הריב"ש סימן קלא). וכדברי הרמב"ם בהלכות מילה כן כתב האשכול. וכ"פ בשו"ע (סי' רסה ס"ב). אמנם רש"י פירש דדברי הגמרא הם לדעה שלא נפסק כמותה (למ"ד לבער חמץ). וכ"כ הר"ן. ופסק הרמ"א כדברי רש"י והר"ן, שגם כשמל את בנו מברך 'על המילה'. וכתב החיד"א (ברכ"י סק"ז) שעל פי הסוד יש לברך לעולם על המילה. וכתב שכן המנהג. וכ"כ כפי אהרן (ח"ב סימן ט). וכ"כ נהר מצרים (אות יז), וכתב שכך מנהג ירושלים, וכן כתב בנתיבי עם (סעיף ב'). ע"ע ביחו"ד (ח"ו סימן מד).
[13] גר"א (סי' רסה סקל"ח).
[14] כן כתבו תלמידי רבינו יונה (ספ"ג דברכות) בשם ה"ר יונה וז"ל- בקטן כל כך לא דיינינן ליה דין ערוה, ואין צריך לכסותו בשעת הברכה משום לא יראה בך ערות דבר. מורי נר"ו. עכ"ל. וכן הסכים הרא"ש ואף הוסיף דכיון דלתקוני המילה קאתי, קרינן ביה שפיר והיה מחניך קדוש וכו'. אולם מהרמב"ם (ספ"ג מהלכות קריאת שמע הלכה טז) משמע דצריך לכסות, שכתב- אסור לקרות קריאת שמע כנגד ערות קטן, עכ"ל. ואעפ"כ כתב הב"י (סוף סימן רסה) דנקטינן כרוב הפוסקים שהם ה"ר יונה והרא"ש. וכ"פ בשו"ע שם. ובשו"ת יבי"א (ח"ו או"ח סימן יד אות א) כתב שנראה שאף דעת הרמב"ם להתיר בקטן, שהרי כתב הרמב"ם (פ"ג מהל' מילה ה"ה)- המל אדם גדול צריך לכסות ערותו, עד שיברך ואחר כך מגלהו ומל. עכ"ל. משמע דבקטן אין צריך לכסות ערותו. ואמנם כשהוא מל גדול, מבואר מכל הנ"ל, דודאי צריך לכסות ערותו, וכ"כ הש"ך (סקכ"ד).
[15] גר"א (סי' רסה סקל"ח). ועיין בכף החיים (אורח חיים סימן עה אות לא). וכל שכן במיל גדול שיש לנהוג כן (כ"כ בספר אות ברית).
[16] כן כתב הכל בו (הביאו הב"י בסימן רסה) דיש לקנח התינוק מצואתו קודם שיברך. וכ"כ בהגהות הסמ"ק (סימן קנח). וכ"פ הרמ"א (סימן רסה ס"ח). וכתב הגר"א (סקל"ט) דזה חומרא בעלמא, דאין צריך להרחיק מצואתו. וכ"כ הש"ך (סקי"ט) דאין צריך להרחיק, אך אם הוא קודם הברכה מוטב לנקותו קודם. וכ"כ בכורת הברית (סקנ"ד).
[17] כך פסקו ר"ת (הובא בתוס' שבת קלז:) הרי"ף (שם) הרמב"ם (פ"ג מהל' מילה ה"א-ב, וכ"כ בשמו הה"מ) והרא"ש (שבת פי"ט סי' י, וכ"כ בתשו' כלל כו סימן א'), ופסקו כן ע"פ גירסתם בגמרא (שהיא גם גירסתנו). וכ"כ הב"י (סי' רסה) בשמם, וכ"פ בשו"ע (סי' רסה ס"א). ומכיון שמברך כך לפני הפריעה שהיא גם כן גוף המצווה מקרי שפיר עובר לעשייתן.
[18] והוא על פי גירסת רשב"ם (הובא בתוס' שבת קלז:) בגמרא. והרשב"ם עצמו הנהיג לעשות כן. וכתבו האחרונים שכך מנהג ירושלים מדורות עברו (כך כתבו בשו"ת שם חדש [דף יח ע"ב], ובשו"ת הלכות קטנות (ח"ב סי' קסט], ובנוה שלום [חזן, דף לט]) וכך כתב המהר"ם אלשקר (סימן יח), שצריך לנהוג, וכתב שכן דעת הרמב"ם, ע"ש. וגם בתשו' הרי"ף (סי' רצג) משמע דהכי יש לנהוג לכתחילה (שכתב שאבי הבן מברך להכניסו ואח"כ מלין אותו, והוסיף אח"כ שאפילו אם בירך לאחר שמל אם לא פרע עדיין מותר לברך, דמל ולא פרע כאילו לא מל). וע"ע ביבי"א (ח"ז יו"ד סי' כא, וכן בח"ב או"ח סימן יז אות ז). וכן נראה לי דמוכח מהזוה"ק (פרשת לךלך דף צד עמוד ב) וז"ל- בגיני כך חסידי קדמאי סבאן דהכא כד מקריבין בנייהו לקרבנא דא, פתחי ואמרי אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך אינון דקיימי עלייהו אמרי נשבעה בטוב ביתך היכלך, לבתר מברך אשר קב"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, ואינון דקיימי עלייהו אמרי כשם שהכנסתו לברית וכו'. עכ"ל. משמע שמיד לאחר אמירת הפסוק אשרי תבחר ותקרב אומר אבי הבן את ברכת להכניסו.
[19] דסמכינן בזה על האומרים (תוס' [פסחים ז. לתירוץ אחד] רא"ש ור"ן) שברכת 'להכניסו' היא ברכת השבח ולא ברכת המצות.
[20] כ"כ הרמב"ם (פ"ג מהל' מילה ה"א), וכתב שהנוהגים לברך – עושים לא כראוי. וכתבו הגהות מימון (פ"ג אות ג) שכן דעת רש"י ורבינו אליעזר ממיץ (סי' תב) ורבינו שמחה, שלא נתקנה ברכה זו כי אם לאבי הבן משום מצוה המוטלת עליו יותר מעל כל ישראל. וכ"כ הרא"ש (פ"ק דקידושין סי' מ) בשם הרב הברצלוני.
[21] ואין מנהג ירושלים מחייב את שאר המקומות, כמ"ש יבי"א (ח"א יו"ד סוף סימן כה).
[22] כ"כ הטור (בסי' רסה). וכתב שכן דעת הראב"ד. וכ"כ הגהות מימון (דפוס קושטא פ"ג אות ב) בשם סה"ק (הגהות סמ"ק סי' קנז אות א). וכ"פ הרמ"א (סי' רסה ס"א). וכן עשה מעשה הרב עובדיה זצ"ל בברית המילה של בנו של הרב מנחם ישועה זצ"ל (שהרב עובדיה היה אפוטרופוס של היתומים), כיון שהוא מנהג ירושלים. וכ"כ בספר שם חדש (ח"א דף יח רע"ב) שהוא מנהג ירושלים.
[23] אוצר הברית חלק א' (עמוד רא) בשם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל.
[24] כ"כ הר"ד אבודרהם (מילה וברכותיה עמוד שנא) ורי"ו (תולדות אדם וחוה נ"א ח"ב יד ע"ב בסופו). וכ"פ הרמ"א (סי' רסה ס"א).
[25] כך כתוב בגמרא בשבת (קלז:). וכ"כ הרא"ש והאבודרהם. אומנם השו"ע (סי' רסה ס"א) כתב 'כשם שהכנסתו… כן תכניסהו…', וכן הגירסא בטור ורמב"ם ושאר פוסקים. וכתב הש"ך (סי' רסה סק"ג) דנראה דעדיף טפי לומר בלשון נסתר (כשם שנכנס…) לפי שלפעמים אין האב שם או שאין לו אב… ולכך לא פלוג. וגם נראה דאפי' מאן דגריס כשם שהכנסתו כו' מודה דכשם שנכנס נמי ש"ד, ע"ש.
[26] שלחן ערוך (סימן רסה סעיף ז').
[27] כ"כ בחסד לאלפים (או"ח סימן קלא אות י') וברוח חיים פלאג'י (אות כו) ובבן איש חי (פרשת כי תשא אות יב). ובפרט אם יש צרה כל שהיא בציבור.
[28] כ"פ בשו"ע (סי' רסה ס"א). ודין זה לא הוזכר בגמ', ומ"מ דין זה מוסכם בדברי הגאונים (ר' יהודאי ורב שרירא ורב צדוק גאון, כ"כ בשמם ר"י הגוזר בכללי המילה, הביאו באוצר הברית (עמ' קנג)) והראשונים (עי' בב"י סי' רס). ובאו"ז (ח"ב סי' קז) משמע שבירושלמי מבואר כן. וכתב המרדכי שהטעם הוא משום דאמרינן (ברכות לה.) אין אומרים שירה אלא על היין. והרי"ץ גיאת (מאה שערים צד ח) הרמב"ם (כ"כ בשמו הרשב"ץ ח"ג סי' סה) והר"ן (בתשו' סימן נב) מזכירים מנהג זה. אמנם בתשו' הרמב"ם (פאר הדור סימן סג) כתב שאם המילה ביוהכ"פ או בתשעה באב, אסור לברך על הכוס על מנת להטעים לתינוק, ואם בירך – בירך ברכה לבטלה. וע"ע ביבי"א (ח"ז יו"ד סימן כג).
[29] כתב המגן אברהם (סי' רסט סק"א, ועי' מש"כ בסי' תרכא סק"ג לגבי יוה"כ) שנותן מהיין על שפתיו של התינוק משום שהברכות הם בשבילו. ובשלחן גבוה (סק"ג) כתב שיתן מהיין בזרת, כדי שיהיה צורת שם שד"י באצבעותיו (אצבע אמה וקמיצה זקופות – שי"ן, אגודל כפוף – דל"ת, זרת – יו"ד).
[30] אות הברית עמוד לה.
[31] כיון שאין חיוב כוס זו מדברי הגמ', ורק בדברים שצריך כוס מדינא דגמרא צריך לשתות כשיעור (שהוא מלוא לוגמיו). וכ"כ רי"ץ גיאת (מאה שערים עמוד ח') ובשו"ת הגאונים (חמדה גנוזה סימן קיח) והרשב"א בתשו' (כ"כ בשמו הב"י סימן רסה). וכ"כ הט"ז (סימן רסה סק"י) מהריק"ש (בערך לחם) שלחן גבוה (אות יג) מכשירי מילה (פ"ו ס"ד) ועוד.
[32] ואין אומרים בזה שעושה מצות חבילות חבילות, חזון עובדיה (ח"א עמוד קכז).
[33] כמו שעושים ביום הכפורים כשאין שם מי שישתה מכוס. כ"כ הב"י (או"ח סימן תקנט ותרכא). וכ"כ כורת הברית (פתח אליהו אות יח).
[34] כיון דאינו מטבע ברכה, אלא בקשת רחמים וקריאת שם. וכן משום שאין ברכת הגפן מדינא דגמרא אלא מנהג, ולכך אולי הוי הפסק משום שנוסח בקשת הרחמים לא שייך לכוס (מהר"ם שיק). וכ"כ אוצר הברית (עמוד קנה) בשם ספר אגרות סופרים שרעק"א נהג כך. וע"ע ביבי"א (ח"ז יו"ד סימן כג).
[35] כ"כ הטור (סימן רסה) בשם בעל העיטור שבקשת הרחמים אינה הפסק.
[36] כ"כ השלחן ערוך (סי' רסה ס"א). וכתב שבה"ל (דיני מילה סי' ד) שהטעם הוא ע"פ המדרש (בראשית רבה) שבשעה שאברהם אבינו מל את ילידי ביתו, העמיד גבעת הערלות וזרחה עליהם חמה והתליעו, ועלה ריחם לפני הקדוש ברוך הוא כקטורת וכעולה שכולה לאישים. אמר הקדוש ברוך הוא בשעה שיהיו בני באים לידי עבירות, אני זוכר להם הריח הזה ואתמלא עליהם רחמים. וע"ע בשו"ת ויאמר מאיר (ח"א סי' י).
וכתב בשו"ת גנת ורדים (אורח חיים כלל א' סימן יח) שאם אין לו הדס יברך על בשמים אחרים, אבל כשיש לו הדס ובשמים אחרים, ההדס קודם לברכה. וכן הוא בברכי יוסף (אות ג').
[37] שלחן ערוך (סי' רסה ס"א). וכתב הגנת ורדים (או"ח כלל א' סימן יח) שאם אין לו הדס יברך על בשמים אחרים, אבל כשיש לו הדס ובשמים אחרים, ההדס קודם. וכ"כ הברכ"י (אות ג').
[38] משנה ברורה (סימן תקנט סקכ"ז).
[39] תורת חיים (סנהדרין פט:).
[40] רבי עקיבא איגר (בגליון סימן רסה סעיף א').
[41] על פי תשובת הרמב"ם (מהדורת פריימן ירושלים תרצ"ד סימן קכא), הביאה האבודרהם (דף צה). וכ"כ הב"י (יו"ד סימן רסה). וכ"כ הש"ך (סק"ה) מכשירי מילה (פ"ה סכ"ו) ונהר מצרים (דיני מילה סכ"ו ובשלולית הנהר שם).
[42] כ"כ בעל העיטור (בהלכות מילה דף נג) בשם רב האי גאון. וכ"כ רב עמרם גאון (הביאו בפתח הדביר שם אות ל). וכ"כ בסידור מהר"ש מגרמיזא (עמוד רפה) ארחות חיים (ח"ב עמוד ט') מעשה רוקח (פ"ג מהל' מילה ה"ג). וע"ע ביבי"א (ח"ח סימן יא אות מו, דף מג ע"ב).
[43] בתחילה כך היה מנהג ירושלים (נהר מצרים הלכות מילה אות לה), ומשם נתפשט לכל הארץ.
[44] פרקי דרבי אליעזר פרק כט. וכ"כ רב יהודאי גאון. וכ"פ השו"ע (סי' רסה ס"י). וכן כתוב בזוהר הקדוש (פרשת לך לך דף צה). וכתב הלבוש (סי' רסה ס"י) טעם לדבר וז"ל- ואני שמעתי טעם משום דכתיב [משלי כה, כא] אם רעב שונאך האכילהו לחם, וכתיב בנחש [ישעיה סה, כה] ונחש עפר לחמו, וחול גם כן עפר הוא. וכבר ידעת בסוד הקבלה שערלה היא מכח הנחש, לכך מניחין אותה בעפר לתת לה לחמה ולסתום פיה מלקטרג על דרך סוד העזאזל והבן..
[45] רשב"ש (סימן תקיח), וכתב שכן הסכים עמו אביו הרשב"ץ. וכ"כ השלחן גבוה (סימן עט סק"ז) זבחי צדק (סימן עט ס"ד) בן איש חי (פרשת אמור סע' ה-ז) דרכי תשובה (סימן עט ס"ק טו) כף החיים (סימן עט סקי"ב) וקרית חנה דוד (ח"ב חלק יורה דעה סימן יד).