מילה גדולה משבת
דבר תורה לברית מילה
(ע"פ דרשת הרב יצחק יוסף בספרו ילקוט יוסף שובע שמחות חלק ב דרשה י)
ויכוח בין מצות מילה למצות שבת
כתוב במדרש ילמדנו (הובא בילקוט שמעוני ירמיה לג סי' שכא) אמרו: אתה מוצא שבת ומילה מתדיינים זה עם זה, השבת אומרת אני גדולה ממך, שבי שבת ממלאכת עולמו. מילה אומרת אני גדולה, שנאמר, אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. אמר רבי יהודה משל לב' מטרוניות (נשות המלך) שהיו עומדות ולא היה אדם יודע ליתן לב להפריש איזו גדולה מחבירתה, כיון שהעביר אחת מלפני חבירתה, ידעו הכל שאותה שעברה היא הקטנה. כך מזה שהעביר הקדוש ברוך הוא שבת מפני המילה, שמילה דוחה שבת, אנו למדים מכאן שגדולה מילה משבת.
על מה המחלוקת
וצריך להבין במה נחלקו, ובמה היה הויכוח אם השבת גדולה או המילה גדולה. ונראה להסביר על פי מה שכתב האדמו"ר מסוכטשוב בהקדמה לספרו אגלי טל, והביא שם בשם זוהר חדש, דשבת היא תיקון הברית. ועל פי זה הסביר מה שנסתפק הש"ך, באנס שציוה לישראל לעבור עבירה ואם לא יחתוך לו אבר אחד. וסיים האדמו"ר שנראה להקל. וקשה, שהרי מבואר בשלחן ערוך (סימן שכח סעיף יז) שאין מחללין שבת על סכנת אבר. דאין סכנת אבר בכלל פקוח נפש הדוחה את כל התורה כולה.
ותירץ, דהנה למדו בגמרא (שבת קלד א) דפקוח נפש דוחה שבת קל וחומר ממילה, ומה מילה שהיא באחד מרמ"ח איברים של אדם דוחה שבת, כל גופו לא כל שכן. ולפי זה לכאורה נלמד במה מצינו, דכמו שעל אבר אחד מחללין שבת, שזו המילה, כך נחלל שבת על כל סכנת אבר. ואף דהקל וחומר הוא הפוך, מכל מקום אחר שלומדים זה מזה נלמד ב"במה מצינו".
אלא דמילה כוללת על מקורין דשייפי גופה, והיינו יניקת כל קדושה לגוף. וגם השבת כוללת כל המצוות, וכדאיתא בזוה"ק דמי ששומר שבת הרי הוא כאילו שמר את כל התורה כולה. ולכן מילה דוחה שבת, אבל שאר האיברים אינם דוחים את השבת. אבל במצוה אחרת שאינה כוללת את כל המצוות, דוחה גם אחד משאר איברים את המצוה, וצדקו דברי הש"ך.
ועל פי זה חזינן שהמילה כוללת כל הגוף והשבת כוללת את כל המצות כולן, ולכך אין אדם יכול להבחין ביניהם מי עדיף.
ומכל מקום התשובה במדרש היא שכיון שמילה דוחה שבת משמע שמילה עדיפא.
מטרה משותפת
ההרב רליהו דסלר (במכתב מאליהו) כתב לבאר ענין המילה, שיש מצוות שעניינם הוא לקדש את החומר על ידי הכנסת הקדושה, כמו ההנאה מהעולם הזה אחרי הברכה, וכל מי שנהנה מן העולם הזה בלא ברכה עתיד ליתן את הדין, וכמו שאמרו כן בירושלמי. כי על ידי כך האדם מונע מהקדושה להכנס לגשמיות. וכן הפרשת תרומות ומעשרות וצדקה וכדומה, שעניינם בא לקדש את החומר, ועיקר התכלית תהיה למצוה, ושרק שיירי מצוה יהיו מותרים לאדם להנאתו. ועל האדם להגיע למדרגה שעיקר הנאתו תהיה לברך ולהודות להשי"ת. וכן הוא בעונג שבת, שעל ידי האכילה והשתייה יבא לקבוע בנפשו שכבוד שבת גדול ונעלה. ואמנם יש סכנה בזה שלא ינצל הדבר להנאה גשמית בלבד, אלא עליו לענג את השבת ולא לענג את עצמו, כמו שיש אוכל תפוח בשביל שרוצה לברך ולזכות בברכה, ויש שמברך בשביל שרוצה ליהנות מהתפוח.
ולכן הברית גדולה משבת, ששבת והמילה שניהם יש להם מטרה גם לקבוע את הרוחניות בגשמיות, ומקדושת השבת יימשך שפע רוחני לכל השבוע, וכן הברית היא סילוק הגשמיות, שזו כמו ערלת הלב, [ונודע מה שכתב הרמב"ם במורה נבוכים שחיתוך הערלה בא להחליש את כח התאוה]. ובתחלה עיקר עבודתו של האדם להסתלק מהגשמיות, שעל ידי זה יוכל לזכות להכניס קדושה בגשמיות עצמה.
והאבני נזר בספר נאות דשא מבאר דברי הגמ' בשבת "נר שבת משום שלום ביתו" בדרך זו, כי הנה ידוע שהאדם מורכב מרוח וגשם, שני דברים הפכיים הנוגדים זה את זה, ולכן יש באדם מלחמה מתמדת בין החומר לרוח. ולכן נאמר, הרבה להם תורה ומצות, שיוכלו להתגבר על היצר הרע, להגביר רוח על הגשם.
הבדל בין ימי החול לשבת בקשר לעבודת ה'
ויש הבדל בין ימי החול לשבת, בקשר לעבודת ה'. כי בימי החול האדם מגביר את הרוח על הגשם על ידי לימוד תורה וקיום המצוות, אבל הגוף לא שותף לעבודת ה', אלא הנשמה גוברת. אבל בשבת הנשמה יתירה גורמת לקדש את הגוף ולטהר אותו, שגם הגוף מצטרף עם הנשמה, ושניהם עובדים את ה' בבחינת משכני אחריך נרוצה. הגוף רץ אחר הנשמה. וזהו שאמרו נר שבת משום שלום ביתו, שמשכין שלום בין הנשמה לגוף, בין החומר לרוח.
וזהו באה שבת באה מנוחה, אין מלחמה, הכל רגוע, מנוחה, שגם הגוף הופך למרכבת קודש, שזהו עונג שבת. הרמב"ם במורה נבוכים כותב, שדרך ישראל שבחול לא מתענגים, כי תיקון הגוף חרבן הנפש, אבל בשבת מתענגים, אז תתענג על ה'. ונמצא שבימות החול מדכאים את החומר, אבל בשבת מעלים את החומר.
ובגמרא (נדרים לב.) כתוב שכשהקדוש ברוך הוא ציוה לאברהם למול את עצמו, אמר לו, התהלך לפני והיה תמים. הרמב"ם במורה נבוכים כותב, שלפני שאברהם אבינו מל, הקדוש ברוך הוא נגלה אליו בחלום, אחר המילה נאמר, והוא יושב פתח האוהל. כשהוא ער. וכן קודם המילה הגוף לא היה שותף לדביקות בהשי"ת, ולכן כשהקדוש ברוך הוא היה מתגלה לאברהם הגוף היה בתרדמה, ורק אז הנשמה היתה יכולה לקבל נבואה. אבל לאחר המילה גם הגוף מתקדש ונהפך למרכבת קודש לעבד להקב"ה. ולכן נאמר והיה תמים, שרק אחר המילה יש תמימות ושלימות והגוף מתקדש.
ולפי זה נבין מה שהגמרא הנ"ל (ע"ב) אומרת, שקודם המילה האדם היה שולט על רנ"ג איברים, חוץ מחמשת החושים, אבל אחר המילה שולט על כל האיברים. שהרי קודם המילה אברהם אבינו היה נלחם וכובש, אבל אחר המילה קידש את הגוף.
עוד ביאורים על פי הנ"ל
ולפי זה ביארו מה שדוד המלך אמר, צמאה לך נפשי כמה לך בשרי, גם הגוף כמה להקב"ה, כי בזוהר מובא שתלמיד חכם נקרא שבת, שבת זה מעין עוה"ב, לקדש את הגוף, וזהו תלמיד חכם אמיתי. וזהו שנאמר, תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, מרבים שלימות בעולם.
ולפי זה ביארו עוד, במה שנעשה נס ויפתח ה' את פי האתון, ולכאורה למה הוצרך הקדוש ברוך הוא לעשות נס, היה מראה את המלאך לבלעם, ולא היה צורך בנס פתיחת פי האתון. אלא, שבלעם היה בהמי וחומרי כחמור, ולא הגביר הרוח על הגשם, והנס נעשה כדי ללמד שבלעם דומה לאתון שגם כן פותח את פיו.
ולפי זה ביארו עוד, דהנה הגמרא בברכות אומרת, שביקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע, כמו שקבעו פרשת ציצית בקריאת שמע, ומה שלא קבעוה הוא משום טורח צבור. והטעם שרצו לקובעה בקריאת שמע דדמי לבשכבך ובקומך, כרע רבץ כארי וכלביא מי יקימנו, שהקב"ה שמר אותנו ואנו שקטים כארי וכלביא. ולכאורה מה כל כך למדים מפרשת בלק, עד כדי כך שרצו לקובעה בקריאת שמע, ורק משום טורח צבור לא קבעוה.
הרמב"ם באיגרת תימן
הרמב"ם באגרת תימן שלו כותב, שיש בהיסטוריה שלנו הרבה אומות שנלחמו בעם ישראל. והם מתחלקים לב' חלוקות, יש שניסו להשמיד הגשמיות, ויש שניסו להשמיד את הנפש, כמו במלחמת יוון. אבל המטרה אצל כולם היתה אחת: לבטל את הענין האלוקי, כדי שלא יהיה להם מצפון ויוכלו לנהוג כתאוות לבם. ועם ישראל בקיומו הוא מבטא בעצם את קיום הבורא. וזה פירוש הפסוק: אמרו לכו ונכחידם מגוי, ולא יזכר שם ישראל עוד, עליך ברית יכרותו, עליך, על הקדוש ברוך הוא. להלחם כביכול בהקב"ה. וזהו שנאמר: מלחמה לה' בעמלק. וכתב הרמב"ם, שכל המלחמות הן לשוא. וכמו שהבטיח הנביא "כל כלי יוצר עליך לא יצלח". וזה הרמז לאומות הנלחמות בכח החרב. וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי, וזה קאי על האומות שנלחמו בלשון, כמו יוון. בענין בלק אנו רואים שיש סוג שלישי של מלחמות בעם ישראל, שלא איכפת לו שעם ישראל יתקיימו קיום פיזי, וכן לא איכפת לו שיתקיימו קיום רוחני, וזהו שבלק ביקש שבלעם יקלל שישראל לא יכנסו לארץ. ושואל בשם שמואל, מה כל כך היה איכפת לו שיכנסו לארץ ישראל, הרי הובטח לו שלא יגרשוהו. ולהנ"ל הדבר מובן, שאם בני ישראל היו נכנסים לארץ ישראל בלי שום חטא קודם, היו מקדשים את החומר כל כך, עד שהיתה לזה השפעה על העולם כולו, ולכן התנגד לזה כדי שיוכל להתמכר לתאוות הגוף.
לדף של כל דברי התורה – לחץ כאן